אילן איטח גדל בין בסטות השוק בשדרות.
בגיל 12 עבד בבסטה לצד אבא שלו, ובגיל 15 כבר היו לו משאית קטנה ושני טנדרים, וילדי השכונה עבדו אצלו. את אימפריית הירקות והפירות שלו הצליח להביא עד לעזה, כמייבא הפירות הבלעדי לתוך הרצועה. "יש להם ירקות אבל אין להם פירות – והם צרכני פירות גדולים", מסביר איטח, "כל מה שישראלים לא רוצים, סחורה סוג ב' או מה שיצא קטן, רך ופחות יפה, את זה שלחתי לעזה למעלה מעשרים שנה. היו קוראים לי 'אילן עזה'. כל תפוז שהיה נכנס לשם היה ממני – עד 7 באוקטובר".
לאחר הטבח, אשתו וילדיו הקטנים פונו למלון בים־המלח, בנו הבכור פונה לתל־אביב, והוא נשאר בשדרות. "אחרי כמה זמן, יעקב, הבן שלי, ראה בתל־אביב חנות ריקה עם שלט 'להשכרה'. הוא התקשר אליי ואמר: 'אבא, בוא נפתח פה חנות'. אמרתי לו: 'מה לי ולתל־אביב', אבל הוא רצה לחזור לעבוד ולמען האמת גם אני. שדרות מתה. היא מחוקה. ואני חושש שהיא לא תחזור לעצמה לעולם. היינו חייבים להתפרנס", הוא מסביר.
בשארית חסכונותיו הוא שילם על החוזה, ובאמצע דצמבר הייתה הפתיחה החגיגית של החנות ברחוב אלנבי 13. "לתל־אביב הגענו על אדי חיים", מודה איטח, "הפרנסה עדיין לא טובה, אבל זה בעיקר לנפש, לחזור לעצמך".
הביטחון האישי והכלכלי של משפחת איטח נפגע לא רק מהמלחמה הזו. "אנחנו חווים את זה כבר עשרים שנה", הוא מספר, "עשרים שנה של טילים, וכל פעם סוגרים את השוק, וכל פעם אנשים מפחדים להגיע גם כשהוא כבר נפתח. הבן שלי לא רוצה לחזור לשדרות, אבל אין סיכוי שאני אעזוב את העיר".
שדרות ידועה כמעוז של הליכוד. נתניהו תמיד התקבל בשוק שלה בחיבוקים וחיוכים. "אני הייתי ליכודניק כל החיים", אומר איטח, "תמיד הצבעתי לו. האמנו לו, אבל עכשיו הוא אשם. השרלטנות וההפקרות התחילו למעלה, מביבי. אכלתי אתמול פלאפל עם כל הביביסטים הכבדים, ואני אומר לך שהוא יתקבל פה אחרת בפעם הבאה שיגיע".
