למרות קולות הפקפוק, צה"ל הולך ומשלים, צעד אחר צעד, את השמדת כוחו הצבאי של חמאס, בהתאם למשימה שהוכתבה לו. ובלב כבד מזעקת המשפחות ומהסיכון לשלומם של החטופים - זה המהלך היחידי שעשוי להאיץ את שחרורם. המשימה השנייה, "שלילת יכולתו השלטונית" של חמאס, לא ניתנת להשגה לפני עסקת חטופים מלאה, שרק תחזק אותו. היא תושג על כן רק עם שוך הקרבות, וצריך יהיה לשם כך בעיקר את העזתים עצמם.
יש שני סוגי ההסדרה אפשריים לסכסוך במזרח התיכון - האמוני והמדיני. שניהם מוציאים זה את זה. חמאס וחיזבאללה חותרים למחיקת ישראל היהודית והקמת מדינה איסלמית, שיעית או סונית, להחלטתם. בשולי הציבור האמוני בישראל חולמים על חידוש מלכות דוד ובניין בית שלישי. אך מכיוון ששני הצדדים פועלים בהכרח בתחום המדיני־צבאי, הביטוי החיצוני של העימות הוא של סכסוך בין יישויות לאומיות. השורש עמוק בהרבה.
שורש זה נחשף בכל פראותו הרצחנית ב־7 באוקטובר. מדינית, היתה כבר מדינה פלסטינית בעזה, מדינת חמאס. האיראנים תמכו בה מתחת לקרקע, ואנחנו סיפקנו לה חשמל, מים, מקומות עבודה ומימון. בתמורה, היא ירתה עלינו רקטות וטילים במשך 15 שנה, וקינחה ב־7 באוקטובר, חמושה בפסקי הלכה מן האיסלאם המתירים כל פשע על פני האדמה - ובלבד שהקורבן יהודי.
עכשיו המדינה הפלסטינית הזו הרוסה, עם למעלה ממיליון עזתים חסרי בית, ועם 136 חטופים וקרוב ל־ 1,500 ישראלים שנרצחו ונהרגו. ולמרות זאת, חאלד משעל אופטימי יותר מתמיד. לשיטתו זה מקרב אותם ליעד הסופי של חמאס - קרי, מדינה איסלאמית מהנהר לים. בעברה השני של המפה, ביהודה ושומרון, הרוב המכריע של הפלסטינים תומך בכך. איזה ישראלי שפוי מוכן להמר במציאות כזו על מדינה דומה גם שם?
בשני הצדדים, מטען הרגשות הקולקטיבי הוא מצבור סבוך, בחלקו בלתי מודע, של עמדות, אמונות וטראומות מהיסטוריה עקובה מדם. השוליים הקיצוניים תמיד ברורים יותר, אך אלו תפרחות שצומחות מגבעולים ושורש, אצלם ואצלנו. תכנית ההכרעה של סמוטריץ', למשל, היא מניפסט דתי־אמוני, למרות טענתו שהיא "תוכנית ריאלית, גאופוליטית ואסטרטגית". גם היא משתרעת מהנהר לים, רק כמדינה יהודית.
יש 200 אלף עקורים ישראלים, בצפון ובדרום. רעיונות "היום שאחרי" שמונחים כרגע על השולחנות משמעם אמנם סוף שלטון חמאס, אך גם סופה של הקואליציה בישראל. סינוואר ונתניהו יעשו הכל כדי למנוע זאת. כך לא נביא לשחרור החטופים ולא נחזיר את העקורים לבתיהם. לכן, לא רק שיש להמשיך את הלחץ הצבאי בדרום, ולהיערך ללחימה כבדה בצפון - צריך גם לאפשר לאלה מתושבי הצפון והעוטף שרוצים ויהיו מוכנים לכך לשוב ולשקם את הריסות ישוביהם. פשיטות נוח'בה או כוח רדואן בצפון, כך נראה כרגע, ירדו מהפרק. ואם תתלקח מלחמה כוללת בלבנון ממילא כל ישראל תהיה תחת אש.
מצד שני, המסר המדיני של ישראל, במיוחד אחרי האג, יכול להיות פשוט:
1. הותקפנו והשבנו מלחמה כדי להסיר את איום חמאס ולוודא שתקיפה כזו מעזה לא תתאפשר יותר בשום מצב. לא נסכים לשום הסדר שלא יבטיח זאת באופן מוחלט, ולאורך זמן, ולא יביא לשחרור מיידי של כל החטופים. עד אז נמשיך בלחימה בחמאס תוך מניעה, ככל האפשר, מפגיעה בלא־לוחמים.
2. לא נקבל שום פתרון כפוי של "שתי מדינות לשני עמים", או כל גירסה אחרת של הסדר שאיננה עונה לתנאים אלה. אבל אנחנו פתוחים להצעות.
נוסח כזה היה מאפשר גם דיאלוג בינלאומי רציונלי יותר, וגם לגיטימציה להמשך הלחץ הצבאי. אבל השיתוק המדיני של הממשלה לא מאפשר אפילו את זה, כיוון שהאגף האמוני יפסול זאת על הסף. הוא רואה מדינה יהודית מהנהר לים - כולל חידוש ההתיישבות בחבל עזה. בנקודה זו אנחנו עדיין ב־6 באוקטובר.
מי שרואה כאן הזדמנות היסטורית לשינוי מדיני, מתעלם מהשורש האמוני, בשני הצדדים. הוא חזק ונחוש כתמיד. והוא שמכתיב כרגע את אפשרויות המגרש המדיני.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל "רפאל"
מכיוון ששני הצדדים פועלים בהכרח בתחום המדיני־צבאי, הביטוי החיצוני של העימות הוא של סכסוך בין ישויות לאומיות. השורש עמוק בהרבה
