דברים קטנים כאלה // קלייר קיגן } תרגום: יותם בנשלום } אחוזת בית } 103 עמ'
קלייר קיגן היא אמנית הסיפור הקצר והנובלה. היא ידועה בלשונה המדודה והחסכנית, בסגנונה השקט והדיווחי, שיש בו גם תו לירי. מאז הופעתה בשמי הספרות האירית, עם קובץ הסיפורים 'אנטארקטיקה' (בעברית, תשע נשמות), היא פירסמה עוד חמישה ספרים, רובם בארבע השנים האחרונות, כולם צנומים מאוד. אף שכתבה כמה סיפורים עירוניים, רוב סיפוריה מתרחשים באירלנד הכפרית, ומתמקדים בנשים ובאנשים קשי יום ובנושאים כמו הזנחה הורית, גילוי עריות, אונס ואלימות במשפחה. הסיפורים שלה מתרכזים לרוב סביב דמות בודדת, אך כזו שנבחנת בהקשר משפחתי או קהילתי.
'דברים קטנים כאלה' הוא שיא, ואפילו מפנה מסוים, בכתיבתה. הביקורת על כוחה של הדת הקתולית לדכא ולהגביל את תשוקותיו ואת מסלול חייו של היחיד — כמו בסיפורי הכמרים בקובץ 'ללכת בשדות הכחולים' (זיקית, 2015) — צומחת בספר שלפנינו לביקורת מז'ורית על פשע כנסייתי־מדינתי משולב שהתקיים באירלנד כ־200 שנה. אבל גם ביקורת מז'ורית זו נמסרת באמצעות סיפורו המינורי לכאורה של היחיד, בחסכנות מילולית אך גם בדחיסות היתרה של מעט המחזיק את המרובה.
'דברים קטנים כאלה' מספר את סיפורו של ביל פרלונג, סוחר פחם ועץ בעיירה האירית ניו רוס, בשבועות שלקראת חג המולד 1985. אף שזו תקופה של עוני באירלנד, ביל חי חיים סולידיים עם אשתו וחמש בנותיו ומצבו הכלכלי יציב וטוב, במיוחד בעונה קרה ועמוסה זו של השנה. בין השאר הוא מספק פחם למנזר. בביקורו שם, ביל מגלה שבחסות הדת והמדינה, המנזר החסוד משעבד ומתעלל באכזריות בנשים ש"נפלו" מבחינת המוּסר הדתי. שמו המכובס של המוסד הזה הוא "מכבסת מגדלן", אחד מרשת אירית נרחבת. מתגוררות בו נערות לא נשואות שהרו, וגורשו עקב כך ממשפחותיהן. התינוקות שלהן מתו, או נמכרו לאימוץ על ידי הכנסייה בגיבוי המדינה. מפגש עם אֵם המנזר, התוודעות חטופה לשגרת חייהן הקשה של הנערות, ובעיקר פגישה מרעישה עם נערה שנכלאה במחסן הפחם של המנזר, מעמתים את ביל עם עצמו ועם סיפור חייו. ביל מבין שאִמו והוא ניצלו מגורל דומה לזה של החוסות, בזכות נדיבותה של גברת וילסון — מעסיקתה הפרוטסטנטית של אמו ששיכנה אותם בביתה, והמשיכה לגדל את ביל גם לאחר מות האם.
הגילוי הזה פוער סדק גדול בנפשו של ביל, ומביא אותו, כמעט בן 40, להעמקת האינטרוספקציה שרחשה בו קודם לכן בהיקף מצומצם ובאופן מוצפן. אף שלא נודעה לו מעולם זהות אביו (אם כי יש לכך אינדיקציה סבירה בסיפור), ואף שהיותו בן לאם לא נשואה גרר הצקות בבית הספר, זיכרונות ילדותו העטופים בשתי דמויות אימהיות הם ברובם נעימים. בבגרותו הוא בנה את עצמו במו ידיו, כלכלית ומשפחתית. אבל כעת, אחרי הביקור במנזר, הוא שואל את עצמו על תכלית החיים, על תכליתו של המעבר מיום ליום, ממטלה למטלה, מ"דבר קטן" אחד למשנהו, ובכלל על הקיום הסולידי המבוסס על חזות מהוגנת וכלכלה מאוזנת. גם התנהגותו משתנה. ביל אמנם אדם נדיב ומתחשב בבני העיירה העניים, אבל אחרי הפגישה במנזר הוא מהרהר באפשרות של נדיבות בסקאלה רחבה יותר, משנת חיים, כדוגמת זו של גברת וילסון: הוא שואל את עצמו אם להציל את שרה, הנערה ממחסן הפחמים, מהגורל הצפוי לה בהמשך השהות ב"מכבסת מגדלן". ביל מחליט. הסיפור נעצר לפני דלת ביתו, כששרה לצידו, אבל הסיום פתוח. ביל אינו יודע איך תגיב אשתו, שחושבת ש"דברים כאלה לא קשורים אליהם", ואיך יימשכו חייהם המשותפים — אף ש"ליבו המטופש לא רק קיווה אלא גם האמין שבסוף הכול יסתדר".
ההישג הספרותי האדיר של קיגן בספר זה כרוך לא רק בדרך הסיפור כשלעצמה, אלא גם בהמלצות הקריאה המוטמנות בו: הספר חושף דרמה גדולה, אך באופן מדוד שמזמין את הקוראת לחקור את הפרשה האפלה שהתקיימה באירלנד מהמאה ה־19 ועד 1996, השנה שבה נסגרה "מכבסת מגדלן" האחרונה. עדויות של שורדות התופת הזאת החלו להיחשף רק בשנים האחרונות. הקוראת מוזמנת לא רק להתוודע לפרשה, אלא גם להצטרף לביקורת המעודנת, אך גם החזקה, של קיגן על הכנסייה והמדינה שסחרו בחייהן של נשים בשמם של האב, הבן ורוח הקודש. הספר אף מצטיין בהעמדת דילמה מוסרית באופן לא מוסרני, ובהחזרת ערכי הנדיבות והחסד מהממסדים המדכאים והצבועים, שניכסו אותם, לחייו של היחיד שאמונתו בטוב משוחררת מדוגמות.
אפשר גם לראות ב'דברים קטנים כאלה' משל, או וריאציה כואבת במיוחד על סיפורי חג מולד ידועים כדוגמת 'מזמור חג המולד' של דיקנס מצד אחד, ו'המתים' של ג'ויס מצד אחר — סיפורים שבהם דווקא רוחות המתים, נציגות האימה והאופל, הן שמעניקות לאדם את מתנות החסד והנדיבוּת כהמלצה לחיים טובים, לא רק של היחיד, אלא גם של האנושות כולה. •
