בחלקה הצבאית בהר הרצל נשמעו זעקות שבר מכל עבר. נופלי המלחמה באים זה אחר זה להיטמן. באחד הימים נערכה גם הלווייתו של אוריה גושן. מאות אנשים עמדו צפופים, והדמעות חנקו. אביו ואמו של אוריה עלו מאתיופיה בשנות ה־80 בדרך חתחתים. אחרי מסע רגלי ארוך ותהליך קליטה מפרך נולדו לאיוב ויפית שלושה ילדים. צברים מקורזלי שיער נטולי מבטא, בלי תחושת זרות בישראל המתחדשת. גם אני עמדתי שם, האזנתי להספדים קורעי הלב, והבטתי על באי הלוויה. רבים מהם היו יוצאי אתיופיה. את חלקם כבר פגשתי למרבה הצער בהלוויות אחרות. חלקם עשו את הדרך הארוכה עוד בראשית המאה הקודמת עם משפחת גושן, דרך סודן, על מנת לממש את הכמיהה לירושלים.
אני כותב את המילים האלה בחרדת קודש. מעטים הם המקרים שהידיים שלי רועדות, המילים נבלעות, והכאב, הכאב לא מפסיק להכות. מאז פרוץ המלחמה אני מבלה הרבה מאוד בהלוויות, בניחומי אבלים, לאו דווקא מקרב בני עדתי. אבל אצלם אני מתעכב, כי נדמה שהכאב שלהם הוא מעורבב: הילדים היפים האלה - שנאבקים כמעט כל יום להיות חלק מהחברה הישראלית, להרגיש שייכים, חופשיים מהערות גזעניות וכל דבר המחדד את שונותם - רואים בגיוס ליחידות קרביות סוג של כרטיס כניסה לחברה הישראלית. עבור חלק מהעולים הוותיקים, וגם החדשים, הילדים הצברים שנולדו להם פה מהווים "מגרשי זרות". גם אני רואה את ארבעת ילדיי הקטנים, ועל אף שאני פה כמעט ארבעה עשורים, הם, הילדים המתוקים שלי, תעודת הביטוח לזרות שלי.
בספטמבר 2009 חשפתי ב"ידיעות אחרונות" פרשה חמורה על ילד יפה עם עיניים נוצצות, מבט כובש, שאף בית ספר בפתח־תקווה לא היה מוכן לקבל אותו לשורותיו. פגשתי אותו אז. הוא היה עולה חדש, מבויש, והעברית שבפיו הייתה דלה. הציציות הארוכות והכיפה הגדולה על ראשו בלטו לעין. המאבק הצליח, והוא התקבל לבית ספר. ואז באה המלחמה הזו. והילד ההוא, שאף אחד לא רצה, הפך ללוחם משובח בחטיבת הנח"ל. ב־2 בדצמבר 2023 הוא נפל ברצועת עזה במהלך קרב הרואי. קוראים לו סמ"ר אסצ'לאו סמה ז"ל, והסיפור שלו מספר את כל הסיפור הזה. יש הרבה סיפורים כאלה, של עולים רבים. לאו דווקא יוצאי אתיופיה, אך בעיקר. לפני כמה ימים נערך בוועדת העלייה של הכנסת מפגש עם משפחות עולים שכולות. היו שם סיפורים קורעי לב על נופלים צעירים שעזבו הכל מאחוריהם והחליטו במודע לבוא ולהתגייס לצה"ל, ליחידות הכי קרביות שאפשר. סיפור גבורתם עוד יסופר אחרי המלחמה, בדיוק כמו סיפורם של החללים הרבים מכל חלקי החברה הישראלית שמסרו את נפשם למען הקיום של כולנו.
כולם מדברים על כך שלא נחזור יותר למציאות של 6 באוקטובר. מילים יפות, ובהחלט חשובות. אך אני גם מבקש בשם העולים האלה, שנפלו מתוך רצון לגונן על המולדת - גם עבורם, שלא נחזור להדרה שהייתה עד 6 באוקטובר, להשפלה על רקע צבע העור או המבטא. שלא יסתכלו על אנשים יותר כשונים, ושלא יביטו עליהם בסוג של רחמנות, מתוך עמדה של כאלה שעושים טובה בקליטתם. הם, הצעירים שגדלו בארץ למשפחות קשות יום, לתהליכי קליטה ארוכים ומפרכים, לשפה חדשה, לתרבות שונה, מתגלים כעת בתור האריות של עזה. הם חלק ממדורת השבט של דור טרומפלדור שהמלחמה הזאת הצמיחה.
דני אדינו אבבה הוא ראש אגף דוברות והסברה במשרד העלייה והקליטה
