מאז 7 באוקטובר חווינו קשת של רגשות. אבל נדמה שמה שחשו רבים מהציבור הישראלי שלשום בערב, מול התמונות מהכנס בבנייני האומה בירושלים שקרא לחידוש ההתיישבות בעזה, היה רגש שונה. זו הייתה בושה. האנשים שחגגו שם, בשירה וריקודים, ביזו את ישראל, או לפחות את חלקה הגדול. ומה שהיה שונה בין זה לבין מכלול הרגשות שמלווים אותנו מאז אותה שבת באוקטובר, זה שהרגש הזה לא הופנה כלפי אויב חיצוני, אלא כלפי מי שנחשבים בני עמנו, אחינו היהודים. אדוני הארץ.
לא מדובר רק בתחושת המבוכה אל מול מפגן הכוח שכלל לא רק אלפי משתתפים, אלא גם שרים וחברי כנסת מהקואליציה, ביניהם גם מהליכוד. גם לא רק בגלל הקריאות שנשמעו שם, כמו טרנספר, מוות לערבים והדרישה של אחד מהשרים להרחיב את ארץ ישראל עכשיו. ואפילו לא רק בגלל השירה והריקודים של המשתתפים, ביניהם גם שרים בממשלה, בעיצומה של מלחמה, אחרי מחדל שאי־אפשר להפריז בו, שבו ישראל הושפלה ובוזתה. וזה, כשברחבי המדינה יש כ־200 אלף פליטים שנעקרו מבתיהם בדרום ובצפון ואין שום פתרון למצוקתם, כשבבתי הקברות יש מאות זרים שעוד לא הספיקו להתייבש ובתוככי עזה, כמעט ללא אוכל ועם מעט מאוד חמצן, נותרו 136 חטופים, ביניהם נשים צעירות, גברים, אנשים מבוגרים וחולים, חיילות וחיילים.
צה"ל עדיין בעיצומה של המלחמה, קברניטי המדינה מדברים על זמן רב שהיא עוד תימשך, ויש מי שחוגגים את חזרתה של ההתיישבות בעזה. כל כך הרבה כאב, צער וחוסר ודאות, ופה חוגגים את "כנס הניצחון". קובעים עובדות לשטח שבו חיים יותר משני מיליון אנשים, שאין שום פתרון לעתידם מלבד מה שמייעדים לו משתתפי אותו הכנס — טרנספר.
אבל חוץ מהבושה כלפי משפחות החטופים ומשפחות החללים, שיש כאלה שעוד יושבים שבעה, הייתה גם בושה כלפי הקהילה הבינלאומית. קודם כל כלפי ארה"ב. הקולות מהכנס שלשום, שקראו לכיבוש, לסיפוח, לטרנספר, זיעזעו בוודאי את קירות הבית הלבן ואת מסדרונות הפרלמנטים באירופה. ואלה הם מי שאמורים לספק לנו את אמצעי הלחימה, לשפוט אותנו בהאג, להרים את ידם במועצת הביטחון ולשבת בפריז על הסכם להחזרתם של החטופים. איזה נזק בינלאומי אדיר גרם לנו הכנס הזה. איזו חרפה.
והבושה על כך שראש הממשלה שלנו, זה שרוב העולם כבר מבין שלא ניתן יהיה לנצח מבלי להזיז אותו מתפקידו - שוב נתפס כשקרן, כמי שיד שמאל שלו לא יודעת מה עושה ימינו, כמי ש־64 אצבעות שישמרו על שרידותו, חשובות לו יותר מ־136 אנשים שנמקים בכלא חמאס.
איך הפכה המלחמה הצודקת הזאת, שאין כנראה מי שמערערים על הלגיטימיות שלה, לפסטיבל שמטרתו למכור בתים בגוש קטיף. כשעוד בטרם הסתיימה המלחמה ובח’אן־יונס עוד נלחמים חיילים – יש מי שעומדים בתור לקניית חלקת אדמה בכפר דרום.
מי שלא היה בכנס, אבל רוחו נכחה שם, היה ראש הממשלה, שאולי לא יכול היה למנוע את הכנס, אבל יכול היה למנוע מחברי סיעת הליכוד להשתתף בו, אם רק היה רוצה. אבל נתניהו לא רוצה. הוא גם לא רוצה לחזור לגוש קטיף, שכזכור הצביע בעד התנתקות ממנו. אבל בשביל לשמור על הקואליציה שלו הוא היה מוכן לבנות לשרה בית בנווה דקלים.
עד לא מזמן אמרנו שראש הממשלה האמיתי הוא יריב לוין. זה היה מזמן, כשחשבנו שהמהפכה המשפטית זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לישראל. בינתיים ראינו שיש עוד כמה דברים נוראיים שיכולים לקרות לנו, שרק חיזקו את העמדה שישראל חייבת להישאר דמוקרטית. ובינתיים גם גילינו שיש ראש ממשלה חדש. קוראים לו איתמר בן גביר. זה האיש שנתניהו חפץ היום ביקרו, זה האיש שהוא יעשה הכל — אבל הכל — כדי לשמור אותו בממשלתו.
אבל השאלה היא לא נתניהו. השאלה היא מה עושים בממשלה הזאת אנשים כמו גנץ ואיזנקוט. מדוע הם ממשיכים להיות בממשלת בן גביר, כשהיריקות עליהם הן כבר מזמן לא גשם. אז נכון, אתמול הם גינו את הכנס שבו השתתפו שרים וחברי כנסת מהקואליציה, שאמורים לייצג את עמדת הממשלה. גנץ אפילו סיפר שהוא התריע בפני נתניהו לפני הכנס, והתייחס לשתיקתו. "מי שרקד ופילג — לא מחליט", אמר גנץ, "מי ששותק ונגרר — לא מנהיג".
אז יש לי חדשות בשבילך, גנץ. גם מי שמדבר, מבקר ומתריע אבל נשאר ונותן גיבוי — הוא לא מנהיג. גם ההודעה החריפה של איזנקוט, שמי שהשתתף בכנס לא למד דבר וחצי מאירועי השנה האחרונה, ושהאירוע של הימין מפלג את החברה הישראלית ומגדיל את חוסר האמון בממשלה ובנבחריה היא, איך לומר, לא ממש משכנעת.
אתה, גדי איזנקוט, איך שלא תסתכל על זה, יושב היום בממשלתו של בן גביר. אתה חלק מקבינט המלחמה של נתניהו, ששותק אל מול כל מה שמפלג את החברה הישראלית ומגדיל את חוסר האמון בממשלה ובנבחריה. דיברת על קווים אדומים? יש קו אדום בוהק יותר מקריאות שבאות מתוך הקואליציה שלך לטרנספר? למוות לערבים? להתיישבות מחודשת בגוש קטיף? אתה מחפש את נקודת היציאה. אז זהו, אין כזאת. אתם תמיד תואשמו על ידי נתניהו בתקיעת סכין בגב ובהפקרת הלוחמים. מצד שני, מה יקרה אם יום אחרי שתעזבו, תיפתח מלחמה בצפון. מה תעשו אז, תמהרו בחזרה לממשלה?
אז בואו נודה, גנץ ואיזנקוט. אתם כלואים. כמו כולנו. לא לבלוע, לא להקיא.
