עבור אדם כותב, לדבר על התקבלותו או אי־התקבלותו בעולם הספרות, דומה לאותו אחד שאמר, "התחריתי באיש שרץ הכי מהר, בקושי השגתי אותו". בעולם הספרות התגובה על הכותב מעידה עליו באותה מידה שהיא מעידה על מה שמקובל. אבל במקרה שלי אי־אפשר להתעלם מהתנסות כל כך ממושכת.
1 הייתי מן הדור ההוא שקרא ספרים. בספריית הילדים בגבע היו הספרים מחולקים על פי צבעים, אם גמרת את הוורוד, שהיה מיועד לקטנים, יכולת לעבור לכחול, אחרי שעמדת בבחינה. רק אחרי שעברת את כל הצבעים, הורשית להיכנס לים הרחב של הספרים הלא־ממוינים. קראתי הכל. נכון שהמלאי היה הרבה יותר מצומצם מאשר היום, אבל גם אז אפשר היה להיות ילד שטוף קריאה. מה חיפשתי שם? נפש קרובה, עולם רחב יותר, מרחקים.
אחדים מהסופרים העברים שקראתי בזמנו עוררו בי תחושת אי־נחת. נדמה היה לי שהאידיאה החברתית שלטה בבסיס הספרות. אולי מתוקף התקופה, דור הפלמ"ח, לבש האני דמות אנחנו, וגם אם הסופר שיתף את האני שלו, הידהדו באני הזה מין נימים חברתיים דומיננטיים. זאת בניגוד, לדוגמה, ל'החיים כמשל' של פנחס שדה, ספר שהתרכז בחיפוש, בהתנסות, בלבטי האני, והלהיב אותי כשם שדיבר אל בני דורי. או שניים מספריה של לאה גולדברג, 'מכתבים מנסיעה מדומה' ו'דיוקן של משורר', שכתבה על ידידה אברהם בן יצחק סונה. אפשר למצוא בספרים המרכזיים של אותה תקופה הד מרוחק לקולם של סופרי ההשכלה, שתפסו את תפקיד הספרות כמושיעה, כמחלצת, כמתריעה על ההוויה החברתית. "הסופר כשליח" הייתה התפיסה הפופולרית של הכותבים ושל קוראיהם.
כיוון שגדלתי בקיבוץ, הייתה לי תחושה ברורה של הפער בין האני החברתי לבין האני האינדיבידואלי. הייתי רגישה לכך אולי יתר על המידה. תפיסה זו של הספרות הייתה זרה לי כקוראת. אף כי רציתי להשתתף, חשתי תחושת־מה של זרות.
2 החוויה האנושית שלי הייתה שונה. מזמן רציתי להודות לאנשים הללו. כבר בפגישותיי הראשונות עם עורכים, ולמרבית הפלא גם עם מו"לים, נתקלתי באנשים שהיה להם עניין בכתיבה שלי, ואפילו בי. רובם היו דמויות מרכזיות שהטביעו את חותמן על אלה שניסו להוציא לאור את יצירתם, ובוודאי על הצעירים שבהם. בהם: אמיר גלבֹע, שהיה למורת רצונו עורך ראשי במסדה; א"ד שפיר, שתיקתק ספר שירים מלא שלי במכונת כתיבה; ט' כרמי, שהחליף כעורך את לאה גולדברג בעם עובד; בנימין תמוז, שהיה אז עורך המדור הספרותי של עיתון 'הארץ'. הוא היה מזמין אותי אליו כדי לתקתק את הרשימות שלי, ומכאן מסתבר שעוד לא ידעתי לתקתק. והיו עוד רבים אחרים, כמו מירה מאיר, עוזי שביט, ומאוחר יותר חיים פסח. תוך כדי תמיכה הם העבירו אותי זה לזה כשלא הייתה להם אפשרות להוציא ספר מסוים לאור, והצליחו במידת מה לגרום לי להתגבר על חוסר הביטחון. מבחינתי לא נכון לחשוב שהביטחון בעצמך גדל עם השנים, אולי להפך. כל חשיפה של ניסיון כתוב נגועה אצלי במחשבה באיזו מידה יש בזה טעם ובאיזו מידה זה חורג מכלל ביטוי אישי. השפה היא מעין אישור לקשר שפוי עם החברה. הפקעה מלשון מקובלת, לצד הניסיון להזִיר אותה, מעוררים חשש שמא זה מעיד על שבר נפשי עמוק יותר, ולכן האישור מקבל פה תפקיד כפול.
לאורך השנים עבדתי עם אנשים רבים ולא פעם היחסים שנוצרו על בסיס עבודה משותפת הפכו ליחסים אישיים, לסוג של ידידות. בזמנו עורך ספרותי לא היה גיבור שמכתיב את הסיטואציה, נדמה היה לי שלפחות במרכז החיפוש עומד הכותב. ייתכן שהשינוי הזה התחולל בעקבות העולם הדיגיטלי.
3 בתקופתנו, שבה מעמדה של הספרות עומד בסימן שאלה, והשאלה הזאת מתחזקת למרות כל האמצעים הדיגיטליים, קשה לי שלא לשאול את עצמי מהי הספרות, מהי השירה ולאיזו תכלית אנו זקוקים להן.
4 נדמה היה לי כי במה שנוגע לשירה, הקורא הישראלי רצה שיקסימו אותו, ואולי יטלטלו, מבלי לשאול עצמו אם יש בכלל אופני ביטוי אחרים. בחילופי הדורות משתנים קני המידה של הקוראים. ניתן לראות זאת היטב בספרות הילדים של היום. ושוב, צפה השאלה עד כמה הבחינה העצמית של הסופר תקפה לגבי הקורא העתידי.
5 האופנים השונים של הכתיבה שלי, שבילבלו גם אותי, אני מניחה שהקשו גם על הקוראים. כשאני מנסה להסביר את עצמי, אני יכולה לומר שכל הסוגות האלה השתמשו בי כדי לאפשר לי למצוא שפה מתאימה, כלומר כדי שימצאו אותי ברבדים היותר־עמוקים. המתכון של הצורה מכתיב את התכנים הפנימיים, והוא מוצא אותך נכון לו יותר משאתה מוצא אותו נכון לך.
6 כיוון שגדלתי בעמק יזרעאל, רחוק מן העשייה הספרותית של התקופה, ספרי השירה שקראתי היו אלה שמצאתי בספרייה. האיש שסייע לי בבחירת הספרים היה הספרן, אדם שהחשבתי כמבוגר, שבילה את מרבית שעותיו בפלחה ומשעייף הועבר לנהל את הספרייה. למרות שהדגש באותה תרבות שלנו היה על הכוח הגופני, העמל והמשמעת הפנימית, בכל זאת ביני ובין הספרן הזה נוצר קשר שבזיק העין. אחרי הכל, כמה מן האנשים המובילים בקיבוץ, אף שהתכחשו לעברם, היו יוצאי אוניברסיטאות ידועות באירופה שלפני מלחמות העולם.
7 אדם נוסף שצבע בנעוריי את יחסי לספרות היה דוד מָלֶץ, סופר שבא מאחורי הפלחה להיות המחנך שלנו בבית הספר המשותף בעין חרוד. גם הוא היה מאותן דמויות שהסוציאליזם לא מחה את היחידאיות שלהן.
ידעתי שאיבד בן במלחמת השחרור, והעובדה הזאת גרמה לי תמיד להתבונן בו בצער. בכלל, מלחמת השחרור, שהתחוללה בצמוד למות אבי, עוררה בי הזדהות עמוקה, ובין הספרים שהרביתי לקרוא הייתה סדרת מכתבים של חללי המלחמה שקובצו לאחר מותם — האוספים הללו שיקפו למעשה את עולמם הפרטי, את טעמם הספרותי ואת אהבותיהם. בניגוד לספרות המקובלת אז, הם היו אישיים לחלוטין.
אותו דוד מלץ שלח יום אחד לאמא שלי מסר על פתק של קופת חולים, שהעברתי אני: "התלמידה נורית זקוקה לחינוך מוגבר ועשיר יותר מאשר בבית ספרנו החקלאי".
כך הגעתי לפנימייה בירושלים. סמינר בית הכרם נוהל על ידי אנשים שהיו חברים של אבי בשעתו. הם היוו את המיליה הספרותי של ירושלים המנדטורית. אותה שנה ירד שלג ובבגדי עמק יזרעאל הרגשתי קור. ודאי זה לא היה הגורם היחיד שהקשה עליי את השנה ההיא בירושלים, והיא נסתיימה בזה שהפכתי תנור נפט ופייחתי את כל החדר בפנימייה.
ובכל זאת, אולי בגלל היותי בתו של אבי, שהיה סופר, זה שלא קמתי בבוקר מספיק מוקדם כדי להגיע לשיעורים גרם למורה להיסטוריה לומר לי, "גברת זרחי, אם את רוצה להיות סופרת את צריכה להתעורר בבוקר ולהגיע בזמן". האם רציתי להיות סופרת?
8 כמו ילד שמראה ציור לאבא או לאמא ויש בידם הכוח להתפעל או להתאַדֵּש, היחס של הכותב ליצירתו נקבע פה במידה רבה.
במהלך שנות הכתיבה שלי קיבלתי הרבה מאוד פרסים. מובן שבעטיים יש נטייה לאגואיזם ולנרקיסיזם להרים ראש, בכל זאת הם גרמו לי לשמחה, להגברת הביטחון ולחופש. ראיתי זאת גם בסדנאות הכתיבה שהנחיתי. אין דבר מחזק יותר מעידוד ומהדגשת הנקודות החזקות ביצירתו של הכותב.
אף שאפשר לתהות על תפקידה של הסדנה היוצרת, כפי שזה נקרא, אין מה לפקפק בערכו של הגיבוי החיובי. בזמנו, כשעבדתי עם ילדים, העברתי תרגיל ובו עומדים שני ילדים זה מול זה, האחד פונה לשני בדברים והשני איננו מגיב. היה ברור לי ולמשתתפים כמה מהר נקטעה יכולת הדיבור של הלא־מוּגב. אדישות יכולה לכבות כל מדורה.
9 אחד המקרים הזכורים לי הוא שכילדים היינו פולשים לחדרי הבנות של ההכשרות והאולפניסטים לאחר עזיבתן כדי לחפש את השלל שנותר. עולם החפצים שלנו היה מצומצם מאוד ואילו שם מצאנו שיירי קרמים מחו"ל, קופסאות נס קפה מחוסלות, גלויות צבעוניות ועוד כיוצא באלה.
נלהבת מן הניסיון שלחתי סיפור שעסק בכך לתחרות סיפורים ב'דבר לילדים'. וזאת התשובה שקיבלתי: "אמנם זכית, אבל אנחנו מתרים בך, אם עוד פעם תשלחי סיפור שכתבה אמא שלך נבייש אותך בפומבי". זה הרתיע אותי זמן ארוך מלשלוח דברים שכתבתי לעיתונים.
10 בהיותי ילדה הייתי מאוד מודאגת, או נקרא לזה אחראית. אמא שלי שלפה למעני שתי אנקדוטות מן הפולקלור המשפחתי:
באחת היא נהגה לצטט דודה שהייתה אומרת כשמישהו איחר לבוא הביתה אפילו בדקות ספורות, "אלעס פארפאלען?" (כולם מתו?)
והאחרת הייתה סיפור על דודה הינדה "מיט דה דייזע" (עם הקערה). לדודה הזאת הייתה קערה, וכשמישהו נזקק לסיר, למכל, למיטה, למטרייה, היא הייתה אומרת, "בבקשה, הרי יש לי דייזע".
אני מניחה שהעולם של אמא שלי בצירוף ספריו ודרכו של אבא שלי לא פסח עליי בלי להשאיר חותם.
האם הכתיבה כעיסוק מומלצת? כמו בכל סוג של בחירה, אם יש בכך בחירה, קשה לענות. צריך לחיות לשם כך עוד חיים. •
'כישרון לציפייה', ספרה של נורית זרחי, רואה אור בהוצאה אסיה
כילדה שלחתי סיפור לתחרות סיפורים ב'דבר לילדים'. וזאת התשובה שקיבלתי: "אמנם זכית, אבל אנחנו מתרים בך, אם עוד פעם תשלחי סיפור שכתבה אמא שלך נבייש אותך בפומבי". זה הרתיע אותי זמן ארוך מלשלוח דברים שכתבתי לעיתונים
