שמו ותהילתו של הפסיכיאטר מהאי הקריבי מרטיניק, הנמצא בשליטת צרפת, היו בפי כל בשנות ה־50 וה־60, בשיאו של תהליך הדה־קולוניזציה והתפרקות האימפריות לאחר מלחמת העולם השנייה. פרנץ פנון הצעיר התנגד למשטר וישי ששלט בצרפת לאחר הכניעה להיטלר, ובשם ערכי החירות של צרפת — השַליטה הקולוניאלית לשעבר של מרטיניק — הצטרף לשורות הרזיסטנס שלחמו במשטר הפשיסטי. פנון זכה לעיטור על הצטיינותו במלחמה, ולאחר השחרור נשאר בצרפת להשלים לימודי רפואה ופסיכולוגיה. למרטיניק לא שב מעולם, אך מחקריו על נפשותיהם ועל רוחם של השחורים המדוכאים עלי אדמות הוליכו אותו לאלג'יריה — שם הקים וניהל בית חולים פסיכיאטרי והצטרף לשורות "החזית לשחרור לאומי" (FLN).
לצד עבודתו בקליניקה העמיק פנון את מעורבותו בענייני המחתרת באלג'יריה והיה מעין דובר של המערכות הפוליטית והצבאית שלה. הוא טיפל ואיחסן במרפאה פצועים של ה־FLN, ונחשף למחלוקות הקשות בין האגפים השונים של המחתרת. היריבות בין ההנהגה באלג'יריה עצמה לבין ההנהגה הגולה לא התנהלה רק במסגרות של חילוקי דעות אידיאולוגיים. גם באלג'יריה התברר כי מי שהתרגל לחסל אויבים אמיתיים או מדומים מבחוץ אינו מהסס לסלק מן הדרך יריבים מבית. פנון נחשף למעשי ההרג, אך גם הביוגרף האוהד שלו, אדם שץ, מודה כי ניסה להחליק בשקרים ובהעלמת עין את שפיכות הדמים. בכך הוא מתרץ שלפנון לא היו לו אופציות אחרות; אחרי ככלות הכל, הוא היה דוברו של ארגון סודי וסמכותני שלא היסס להעניש ולחסל חברים שלא צייתו לפקודות, או כאלה שהצטיירו כמי שמאיימים על אחדות השורות.
אדם שץ מנסה בכל כוחו להצדיק את הסתירות ואת ההיבטים מעוררי המחלוקת בחייו ובמורשתו של הגיבור שלו. בכסות של "המבקש להיכנס לנעליו" הוא אינו מהסס להלבין את כל הכתמים האפלים. אם לאחר קריאת כתביו של פנון אנו סבורים שהוא העלה על נס, רומם ופיאר את האלימות והתיר בלא סייג את זכותו של המתקומם לנקוט אותה, הרי זה משום שאנו, כמו מבקריו הרבים בימי חייו, טועים וכושלים בהבנת הנקרא. וכך בעוד תחומים וסוגיות שגם הקיצוני ביותר בימינו יתקשה להצדיקם.
שץ מייחד חלקים נרחבים בספרו לניתוח הגותו של פנון כאינטלקטואל שחור, ומנסה למקם את מעמדו ואת תפיסותיו הייחודיים בשאלות של גזע ונפשו של האדם השחור ביחסו אל המדכא הלבן. פנון, לטענתו של שץ, התווה דרך ייחודית המתבססת על ניסיונו ועל רשמיו כפסיכיאטר במפגשיו הרפואיים עם קורבנות הדיכוי. הוא מרבה לעסוק במשמעות תוצאותיו של "המבט" הלבן המופנה אל השחור, או בפגעי המפגש בין האישה השחורה לגבר הלבן המדכא והמשפיל, אך מסקנותיו מתמקדות בדרכים אחרות, מהפכניות: "אותם האנשים שהכניסו להם לראש תמיד ובלא הרף שהשפה היחידה שהם מבינים היא שפת הכוח, מחליטים עתה לבטא את עצמם בכוח... על ביטוי 'כל הילידים הם אותו הדבר', עונים הילידים בני הקולוניות: 'כל הקולוניאליסטים הם אותו הדבר'".
ההטפה לאלימות חסרת פשרות וסייגים הוצגה בכתיבתו כמעין "שוק תרפי" — התפרצות של ביטחון עצמי, שמסלקת את "סינדרום הייאוש ואוזלת היד" של המדוכאים במושבות. וכדי למתן את עצמו מעט הוא מוסיף וטוען כי יש למנוע מצב של אלימות "לא מאורגנת". אין מנוס מאלימות בשלבים הראשונים של המאבק, טוען פנון, אך הכוונתה בידי ההנהגה תבטיח שלא תהפוך לאג'נדה של קבע. היחס הבוטה של פנון בסוגיית האלימות הרחיק מעליו אישי שמאל ותומכים במאבק בקולוניאליזם בצרפת עצמה ומחוצה לה. כששלח למוציא לאור שלו בפריז את כתב היד של ספרו האחרון 'מקוללים עלי אדמות' (1961), חודשים אחדים לפני מותו, התחנן פנון באוזני המו"ל שישכנע את ז'אן פול סארטר לכתוב הקדמה לספר. בהקדמה הקצרה שכתב לא היסס סארטר לבקר את יחסו של פנון לאלימות, כפי שהוא עולה בעיקר מן הפרק הראשון בספר. סימון דה בובואר, שותפתו של סארטר, האשימה את פנון בספר זיכרונותיה כי הוא סייע ל"נושאות המזוודות" — כך כונו בלדריות חומרי הנפץ של המחתרת — ושיתף פעולה עם מבצעי טרור אכזריים.
הניסיון להעלות על נס את פועלו ואת זכרו של פנון, 63 שנה לאחר מותו, ולהציבו במדרגת אות ומופת לפעילים רדיקליים למיניהם בעולם כולו, דורש מן הביוגרף העלמה, או למצער הסברים מפותלים, להיבטים בולטים אחרים בהגותו, שלא יתקבלו בעין יפה בעיני הרדיקלים של ימינו. כך, למשל, יחסו הבוטה להומוסקסואלים, ובעיקר התבטאויותיו בשאלות של מגדר ותביעות הנשים לשוויון ביחסים שבין המינים. כאז, כמו בימינו, התבטא המרד של נשים מבקשות שוויון ומתנגדות לדיכוי הגברי במחלוקות עזות בשאלות של לבוש. אחד מסימני הרצון להתנתק מכבלי הדת, שלא רבים בארגון המחתרתי הזדהו עימו, היה ההפגנות של נשים שהסירו מעליהן את הרעלות הלבנות המאפיינות את לבושן של הנשים בצפון אפריקה. פנון הזדעזע והצדיק בנימוקים אידיאולוגיים את ההתנגדות האלימה לנשים מסירות הרעלה. וכך כתב: "כל רעלה שמוסרת, כל גוף שמשתחרר מן החיבוק המסורתי של הרעלה, כל פרצוף שמציע את עצמו למבטו הבוטה וחסר העכבות של הכובש, הוא ביטוי שלילי של העובדה שאלג'יריה מתחילה להתכחש לעצמה ומאמצת את האונס של הכובש". כל תביעה לשוויון בין המינים, כל דרישה לשתף את הנשים באלג'יריה במאבק נתקלו בהסתייגות נמרצת של פנון, ויש עדויות לכך שיחסו כלפי הנשים לא נעצר בפתח ביתו.
† † †
אדם שץ הוא העורך הניו־יורקי של כתב העת The London Review of Books, וכמי ששמו מעיד עליו, הקורא אינו מתקשה ודאי לנחש מהו מוצאו הלאומי. ואכן, הוא מרבה להדגיש את מוצאם היהודי של כל תומכיו ועוזריו של פנון, כשם שאינו פוסח על הדגשת יהדותם של מתנגדיו. אם הם רדיקלים נאמנים דורשי שלום וצדק, הם יהודים. אם הם מתנגדים לפנון, הם יהודים לאומנים. והפוביה האנטי־ציונית הזאת מוליכה אותו למחוזות הזויים. כשהוא מתאר את הקולוניאליסטים המדכאים, תושביה הצרפתים של אלג'יריה, הוא כותב כי רעיון אלג'יריה הצרפתית הוא פרי רוחו של אחד, לואי ברטרנד, שלמראה תל עתיקות באלג'יר הכריז כי אין ספק שחבל ארץ זה היה ויישאר "לטיני". והוא מוסיף בהערה שקשה להבין את נחיצותה, "כשם שלישראל המודרנית היה תיאודור הרצל, כך לתפיסת 'אלג'יריה הצרפתית' היה ההוזה שלה, לואי ברטרנד". קלוד לנצמן הוא יהודי טוב שליבו במקום הנכון כאשר הוא נלווה לסארטר ומפרסם בכתב העת שלו מאמרים נגד הקולוניאליסטים המדכאים. הוא מפסיק להיות יהודי טוב והופך ליהודי רע כאשר הוא מפיק את 'שואה' ואת סרטו על צה"ל. אלבר ממי, הסופר היהודי המוערך והמבקר האמיץ של המדיניות הקולוניאלית, מפסיק להיות בעל ברית כאשר פנון מזהה בכתיבתו סימני תמיכה בציונות.
שץ לא החמיץ את סמיכות הזמנים בין מועד צאתה לאור של הביוגרפיה של פנון למלחמה בעזה. במאמר ארוך ומתפתל בעיתונו (2.11.2023) הוא אמנם מביע צער על זוועות חמאס, טוען כי יכלו להשיג את כל מבוקשם בלא האלימות המיותרת, אך בה בעת שץ מביע הבנה לזעמם של התוקפים, קורבנות הכיבוש והדיכוי. ישראל “המתלהמת" מגבירה את האנטישמיות בעולם ומסכנת את חיי היהודים שאינם מזדהים עם הציונות. כפי שנוהגים לאחרונה יותר ויותר מתנגדי הציונות, שץ מגדיר את ישראל "מושבת המתנחלים" האחרונה בעולם. הגדרה זו ממירה את ההגדרה שהייתה בפיהם שנים רבות, שתיארה את ישראל סתם כמדינה "קולוניאליסטית"; שהרי קשה לתאר את ישראל כשלוחה של אימפריה כלשהי בעולם, השולחת את בניה להתנחל מחוץ לגבולותיה בתורת "סניף" של האימפריה הקולוניאלית. ואת כל האמירות האלה מגבה שץ במובאות ובפסיקות מהגותו ומדרכו של פרנץ פנון. ולאחר שתקף הוא פוסק, כי חבל ששני הצדדים בעימות אינם נצמדים ללקחיו של פנון, ואינם מבינים כי רק ההכרה בפתרון של פשרה והקמת שתי מדינות יסללו את הדרך לשלום. קראתי בקפידה את ספרו של שץ ולא התרשמתי כי אפשר לייחס השלמה שכזו למורשתו של פנון.
כדרכן של ביוגרפיות, גם זו של שץ מסתיימת בפרק המנסה לסכם את לקחי הספר ולהצביע על עיקרי מורשתו של הגיבור. פרק זה מביך למדי בניסיונו של המחבר לייחס לפנון השפעה מתמשכת ובת־קיימא. שץ אינו מתעלם מן המצב המאכזב במושבות לשעבר, באפריקה ובחלקים אחרים של העולם, שהשתחררו מעול הקולוניאליזם והפכו למדינות עצמאיות, מפגרות, מושחתות, שאין בהן דבר מרוח החירות והקדמה שפנון הועיד להן. ועם זאת, אין לו ספק בהערכת עוצמתה של המורשת שלו. התרומה של פנון, טוען שץ, ניכרת בהגותם של פילוסופים שהושפעו ממנו וממקוריות גישתו. היא גם בולטת בפרקטיקה ובתיאוריה של בריאות הנפש ובטיפול במצוקות חברתיות. אך את עיקר השפעתו הוא מאתר בפעולתן של תנועות הנאבקות לעצמאות ברחבי העולם. לדברי הביוגרף, יאסר ערפאת ותנועות פלסטיניות אחרות הושפעו ממנו. וגם, למרבה הפליאה, חוגים באיראן האיסלאמיסטית.
את כל יכולותיו ככותב מפגין שץ בפרקים המרתקים המתארים את נפתולי מאבקי התנועות הלאומיות באפריקה, שהתחילו בהבטחות על חירות וקדמה והסתיימו בשפיכות דמים ובמלחמות אזרחים שתוצאותיהן ניכרות עד ימינו אלה. לבסוף עקר פנון לתוניסיה, שם התגלתה בגופו מחלת הלוקמיה. ניסיון ריפוי במוסקבה לא עלה יפה, ופנון הנואש אימץ את הצעת אחד ממקורביו, בעל ברית כביכול במאבק לחירות, והתאשפז בבית חולים בארה"ב. ה"מקורב" היה סוכן סמוי של ה־CIA, שבחששו מפני התגברות מעמדה של ברית־המועצות באפריקה הגביר את מאמציו לחדור אל שורות ההנהגה ביבשת. וזה שיאה של האירוניה. הלוחם במנגנונים של העולם הישן נפטר בבית חולים אמריקאי, והוא בן 36 בלבד.
The Rebel’s Clinic: The Revolutionary Lives of Frantz Fanon // Adam Shatz } Farrar, Straus and Giroux } 2024 } 464 pp
