נכון, זה נראה כמו סצנה מסדרת אקשן יחסית מוכרת בישראל ובעולם, ועדיין המציאות, מסתבר, עלתה גם הפעם על הדמיון. כמה דקות לפני השעה 4:30 בבוקר החלו להגיע המסתערבים לבית החולים אבן סינא בג'נין מטרה להגיע לשלושת המבוקשים שהסתתרו בקומה שלישית, בחדר צדדי במחלקה הכירורגית, כך לפחות עולה משחזור של הצוות הרפואי ועדי ראייה במקום.
לא היה מדובר בזוג או בשלישיית מסתערבים, אלא בכוח גדול יותר שהיה צריך להגיע בטפטוף כדי להימנע מחשיפה או הישרפות. בישראל אומרים כי המידע על מיקומם המדויק של השלושה הגיע רק זמן קצר לפני כן, כלומר לכוח הפועל היה מעט מאוד זמן להיערך לפעולה. בסרטון שהופץ רואים את לוחמי הימ"מ והשב"כ, כבר לאחר שהפעילות הופכת גלויה. אבל אפשר לשער את דפיקות הלב המואצות והדרמה גם בחפ"קים עד לאותה שנייה שבה הלוחמים מגיעים אל המחבלים: ההגעה, הכניסה, השהייה, ההליכה במסדרונות עד לחדר הספציפי שבו היו המבוקשים, כל אלה הצריכו היטמעות מוחלטת מבלי לעורר שום חשד. ואז, כמובן, האיתור של החשודים וניטרולם. קשה לומר שמישהו בבית החולים הופתע מהפגיעה בשלושה. רבים מהעובדים במקום ידעו שהמחבלים מסתתרים שם והפכו את המקום לא רק למסתור אלא גם למעין חמ"ל משלהם. והמסר שיוצא מפעולה שכזו למבוקשים בגדה ובמקומות אחרים - גם בית חולים כבר לא יעניק לכם מקלט מפגיעה.
בינתיים, על אף התגובה הראשונית הלכאורה חד־משמעית שלילית של חמאס שלשום בלילה, להצעה לעסקת שחרור חטופים, אתמול כבר נשמע חמאס אחרת. איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של הארגון, אמר שחמאס יבחן את ההצעה וישוב בקרוב עם תשובה.
המהלך של ראש ה־CIA, לכנס בפריז את נציגי קטאר, מצרים, ישראל, ארה"ב וצרפת כדי להסכים על הצעה אחת, נועד להעמיד את חמאס בפינה. ללחוץ אותו. זו אינה עוד עמדה ישראלית־אמריקאית בלבד, אלא הצעה שעומדות מאחוריה שתי השחקניות המשמעותיות ביותר בעולם הערבי ובכלל מבחינת חמאס: קטאר, שמממנת את חמאס ואת הסיוע לעזה (ובעתיד אולי את שיקומה) ומצרים, שמאפשרת את הכנסת כל הסיוע הזה משטחה. בלי שתי אלה לא יהיה חמאס בעזה, וצמרת הארגון מבינה זאת. כלומר, ככל שהלחץ של קטאר ומצרים על צמרת הארגון יגבר, נהיה עדים, כנראה, להתגמשות נוספת מצד חמאס. אלמנט נוסף שיש לו משקל בעמדה הפחות החלטית של חמאס בנושא העסקה, הוא הלחץ הצבאי, שלמרות האמירות החד־משמעיות ש"אינו עובד", כנראה עושה את העבודה ומצליח לגרום, לפחות לחבורת סינוואר, לשקול את צעדיה.
ועוד מילה על סינוואר: גם הוא מבין שלמרות שהוא מסתתר לו אי שם במנהרות, בסופו של דבר יקום אותו "ג'סוס", מרגל פלסטיני, שימסור מידע על מיקומו בזמן אמת, ואז הוא עלול למצוא עצמו מצטרף לרשימה ארוכה של "שהידים". לא בטוח כלל שזה רצונו של סינוואר, ששמו אמנם נכנס לדפי ההיסטוריה הפלסטינית, אבל בשלב זה נראה שהיה מעוניין לשרוד את המלחמה ולהפוך למנהיג העם הפלסטיני.
סינוואר לא ממהר להילחם מול חיילי צה"ל או להקריב עצמו במלחמה, ונראה שאת "מות הקדושים" ו־72 הבתולות הוא משאיר לאחרים. זה עשוי להזכיר את איברהים חאמד, שהיה ראש הזרוע בגדה והמבוקש מספר אחת בשטחים במשך שש שנים. ברגע האמת, כאשר כוחות צה"ל צרו על הבית שבו הסתתר, יצא חאמד מהבית עם ידיים מורמות ותחתונים בלבד לגופו. חאמד ואחרים, ממתינים לעסקה שתוביל לשחרורם וסינוואר זוכר היטב שהתחייב ביום שחרורו לשחרר גם אותו. זה רגע האמת שלו, וגם הוא מבין שזו הזדמנות שספק אם תחזור.
