לא לכולם נוח לשמוע על חלקם של אוסלו, ההתנתקות ועסקת שליט בטבח שמחת תורה. ועדת החקירה גם היא תתמקד בוודאי בשנים אחדות שקדמו למחדל ולא תחזור אחורה בזמן לאירועים הקטלניים שהביאונו עד תהום ואלו רק האירועים בזירה הדרומית. בערפל הקרב ולאחר שהוחלט להתחיל את המלחמה בדרום ורק לאחר מכן לעבור צפונה, כשהיא רחוקה מהעין ורחוקה מהלב - שכחנו את הנסיגה מלבנון. אותה בריחה שבגללה איפה שעד לא מזמן היו חיילים ישראלים, היום עומדים רוצחים של כוח רדואן של נסראללה. עוד הצלחה ישראלית מסחררת.
רצועת הביטחון שהחזיקה ישראל בתוך שטח לבנון היא תוצר של מלחמת לבנון הראשונה וההחלטה של ישראל להחזיק שטח שבו יוכלו הכוחות הישראליים לזהות איומים בדמות מחבלים ולהתריע עליהם לכוחות גדר המערכת, כדי שאלו יוכלו להיערך להגעתם. חנן שי, מרצה לאמנות המלחמה ומי שהקים ופיקד על פו"ם ברק, ויזם את הקמת המלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי) טוען שהנוכחות הצה"לית בדרום לבנון, כמאמץ אבטחה קדמי, למאמץ החזקה הגנתי בגבולות גדר המערכת בישראל הייתה הכרחית; ברם, השארת צה"ל בחתימה צבאית גבוהה, כבלחימה נגד צבאות, הפכה את החיילים למטרות קלות וגרמה לאבדות רבות שבהיערכות שונה ובלחימה מותאמת לשדה הקרב הלבנוני, היה ניתן למונעם או למצער, לצמצמם בהרבה, כפי שמג"ד גולני צ'יקו תמיר, עשה בהצלחה רבה.
תא"ל במילואים אפי איתם, היה מהיחידים שהעזו להתנגד לבריחה מלבנון. לאהוד ברק, ראש הממשלה דאז אמר איתם שאם נצא מלבנון, נכניס את לבנון אלינו. היום כולם יודעים שהוא צדק אבל איתם נחשב ל"מיליטנטי" ו"אאוטסיידר". בעיקר הדעות שלו היו אחרות, כאלו שהמערכת לא אוהבת. בדיוק כמו התצפיתניות בעוטף. בימים שבהם עולה הטענה שלא הקשיבו לתצפיתניות כי הן נשים, כדאי להזכיר שבמערכת הביטחון במשך שנים כבר לא מקשיבים לאף אחד שחושב אחרת.
הוכחה נוספת לכך היא העובדה שהדרג הצבאי ויוצאי מערכת הביטחון כן מקשיב לנשים כשהן אוחזות בעמדה שמתאימה להם, כפי שהיה עם ארגון ארבע אמהות. העמדה של ארבע אמהות הייתה עמדה לגיטימית של אמהות שכולות שלא ראו את הטעם בנוכחות צה"לית בשטח לבנון וחשבו שהמחיר יקר מדי. מעטים אז העזו לומר שהן טועות ונשות התקשורת שדחפו את הבריחה הפכו לסמלי גבורה. היום כבר אפשר לומר בביטחון שהנסיגה מדרום לבנון הייתה נטולת גבורה, פחדנית וטעות גורלית שנשלם עליה מחיר רב. תא"ל שמואל זכאי חטף על שכינה את הארגון "ארבע סמרטוטות", הוא טעה בכך שהתייחס לארגון של אמהות שכולות והיה צריך לכוון זאת להנהגה. אהוד ברק שהוביל את הבריחה אמר בנאום הניצחון שלו בבחירות ש"שחר של יום חדש עולה על ישראל". הוא צדק - הבריחה מלבנון היתה יריית הפתיחה למדיניות של בריחה ונסיגות: ברחנו מלבנון, מגוש קטיף ומצפון השומרון. מדינה בורחת מבשורה.
העובדה שהאינסטינקט הראשוני של צה"ל היה לברוח מלבנון היא דיון בפני עצמו. לנתונים היבשים כמעט ולא ניתן מקום אבל במבט של 20 שנים לאחור ברור לכולם שהצפון הישראלי לא היה ריק מאדם עכשיו וכבוש בידי מחבלים שיעים אם צה"ל היה נשאר בלבנון. וישראל לא רק הפקירה את תושביה כשברחה מרצועת הביטחון. כולם מזהים היום את המונח "פרוקסי" עם השלוחות של איראן אבל גם לישראל היה סוג של "פרוקסי" - צבא דרום לבנון שנלחם גם את מלחמתה של ישראל. בסיום המלחמה שצפויה לנו בלבנון מול חיזבאללה ישראל תצטרך להקים רצועת ביטחון חדשה וחיילים יחזרו ל"בוץ הלבנוני", אבל צד"ל כבר לא יהיה שם לקחת חלק.
ואם מישהו יתנגד לדון גם בכשלים של הבריחה מלבנון, כדאי להעלות מולו את המחשבה שההתנגדות לשהייה ברצועת הביטחון היא העובדה שההגעה לשם הייתה מלכתחילה תוצר של מלחמה שהתחילה בימי בגין. השמאל הישראלי התנגד למלחמה עוד הרבה לפני שצה"ל התמקם ברצועת הביטחון ולא מן הנמנע שכעת מסיבות דומות תקום אותה התנגדות לרעיון של רצועת ביטחון גם בעזה ובלבנון. אבל לא רק לשהייה בשטח לבנון יש מחיר, גם לבריחה מלבנון יש מחיר: הצפון הישראלי כבוש בידי אויב שיעי אכזר, איבדנו חיילים ונאבד עוד. כשבורחים - משלמים.
בימים שבהם עולה הטענה שלא הקשיבו לתצפיתניות כי הן נשים, כדאי להזכיר שבמערכת הביטחון במשך שנים כבר לא מקשיבים לאף אחד שחושב אחרת