הפרסומת החדשה לעידוד גיוס למשטרה היא מהטובות ביותר שנעשו בישראל בז'אנר. השילוב בין הופעתם של שוטרים ושוטרות שהפגינו גבורה עילאית ב־7 באוקטובר לעריכה הקצבית, שמזכירה קמפיינים דומים של הצבא האמריקאי והבריטי, יוצרים תשדיר אפקטיבי, מלהיב ואין להכחיש שגם סקסי: ניכר כי לצד הבלטת הגיוון הדתי, הלאומי והמגדרי, הושם דגש על כמה שיותר דמויות צעירות ומצודדות, מה שעובד מצוין עם אווירת סרט האקשן שממנה עולה שעבודת המשטרה היא לא טיפול בתלונה על רעש מהקריוקי של השכנים בחדרה, אלא הכנה לקראת הסרט הבא בסדרת "משימה בלתי אפשרית".
אולם פרסומת למשטרת ישראל היא לא כמו פרסומת למשקה מוגז או רכב ספורט: הפער בין האריזה הנוצצת והמציאות הוא לא משהו שניתן להחליק כנגזרת בלתי נמנעת של אמנות השיווק. הכוונה היא לא לעובדה שהפרזנטורים על המסך יכלו באותה מידה למות ב־7 באוקטובר ובמקום ששמותיהם יככבו בפרסומת נוצצת, היינו לומדים על אומץ ליבם ממודעות האבל ומהכתבות שמסקרות את הלווייתם. זה גם לא המרחק הכביר בין רובן המוחלט של עבודות השיטור לעומת האירוע החריג ביותר בתולדות המדינה. את כל אלה ניתן לסווג תחת ההגדרה של "התמונות להמחשה בלבד" וגם כפרגון בריא וחשוב לאלה שסיכנו הכל כדי להגן על הבית.
הסיפור הוא שאי־אפשר לדבר על גיוס למשטרה מבלי לעסוק בתהליך הפיכתה לזרועו הארוכה והאגרסיבית של פירומן מדופלם, אחד שאסור היה לתת לו אפילו להתקרב לגוף עתיר כוח כמו המשטרה, בעלת הסמכות להפעיל אלימות על אזרחים ואזרחיות. אין שום פריים מלוטש עם אופנוע או כלי נשק שמסוגל להתגבר על מראה החיוך של השר איתמר בן גביר כשהוא מסובב את המפכ"ל על האצבע ובמקביל עורך אודישנים למחליפיו הפוטנציאליים, שמן הסתם מבינים היטב אילו אינטרסים מצופה מהם לשרת וגם מה עלול לעצבן אותו. ההערכה העצומה לנשים ולגברים שזינקו לאש נמהלת בשטף עכור של דיווחים על מעצרים תמוהים, חקירות מפוקפקות, הודעות יח"צ מתחנפות לשר ואוזלת יד איפה שזה מתאים לאג'נדה שלו.
וכשם שבן גביר לא סתם נותר בן גביר בעקבות 7 באוקטובר, אלא ממש מתאמץ להוכיח שהוא פחות כשיר למעמד מהכלב פינוקי (הוא לפחות רץ וקופץ), כך גם החשש מפני כושר העמידה הירוד של המשטרה מולו לא שכך. לכן אפילו פרסומת מצוינת לא יכולה להעלים את האותיות הקטנות: "העבודה תחת אדם מסוכן. ט.ל.ח".
