קומקום משבצות, ארון משקאות, גביעי קריסטל, שנדליר יפהפה ומוגזם, שולחן ערוך במטעמים, קירות טפט צבעוניים, נרות דולקים, כרבוליות ועיתונים, גינה מטופחת — ובמטבח המחובר לסלון רחב הידיים ניצבת בעלת הבית וחותכת ירקות בריכוז מוחלט.
מאיפה יש לה את השיק הזה ב־9:00 בבוקר? אני תוהה, ואז, בניגוד מטורף לתפאורה, שי־לי ליפא יורה את שמות השכונות והיעדים שבהם איתמר, בנה, חייל קרבי בסדיר בגדוד 50 של הנח"ל, נלחם בהם מאז תחילת התמרון הקרקעי — דרג' תופאח, שאטי וג'באליה — ומבט בעיניה מעיד שרק הגוף שלה נמצא כאן. "אין לי עור בכלל, הכל עצבים חשופים", היא נאנחת. "איתמרי כבר שנתיים וחודשיים בצבא, מי חשב שילד המחשבים מרעננה יהיה קרבי".
מי חשב שתהיה כזו מלחמה?
"שלושה שבועות לפני אני יושבת לי פה בסלון ועושה הודיות, ואומרת 'וואו, איתמר תכף סוגר שנתיים בצבא ולא היה כלום, הארץ שקטה, הוא ישתחרר בקיץ, איזה יופי, זה דילג עליו'. מה זה דילג", הטון של הקול שלה מזנק. "אם הייתי יודעת, הייתי נשכבת על המפתן של הדלת ולא נותנת לו לצאת מהבית. מאז שהוא נכנס, לא ישנתי שבועות. בהתחלה הייתי מדמיינת דפיקות בדלת, ורק חודשיים וחצי אחרי תחילת הלחימה הוא הגיע להתרעננות של יום וחצי בבית", היא משחררת לאט־לאט את האוויר, והגוף נותר זקוף על הכיסא. אף אחת מאיתנו לא נוגעת בפירות ובירקות, בגבינות ובמאפים שערכה על השולחן.
איזה ילד פגשת כשאיתמר חזר?
"ילד בהלם. ולכי תדחסי הכל ביום וחצי. תספורת וחברים ולהיות איתנו בבית ולהתעדכן ברשתות מה אומר ביידן ומה עם החטופים. כשהתאפסנו הכנסנו לגדוד מכשירי רדיו על בטריות, והעלינו להם מלא שירים למכשירי MP3, ציידנו אותם בגו־פרו ואני מכניסה להם בכל יום שישי ביחד עם הכריכים של השניצלים והמטבוחה גם ארגז עיתונים וספרים וקומיקס שאני קונה מכל הסוגים. אין להם טלפונים, אז בין שמירה לשמירה ובין לחימה ללחימה הם קוראים ספרים. סוריאליסטי. קראנו להם דור מנותק ומפונק ונשאר לנו רק לאכול את הכומתה. טעינו בגדול. זה לא דור מסכים, אלא דור גיבורים. הם אוהבים את המדינה, ערכיים, מסורים, נחושים, אמיצים בצורה יוצאת דופן, חכמים ורגישים. חבל שהיינו צריכים את המלחמה כדי להבין את זה. בזכותם אני מרגישה שיש תקווה למדינה, שיהיה טוב".
והם קפצו מהקורונה ישר למלחמה.
"נכון, זה דור שעבר קורונה, ועכשיו עובר מלחמה, וכנראה שאנחנו, האמהות, גם גידלנו אותם להיות רגישים ואכפתיים. איתמר ואני מדברים המון על החיים, על איך זה להיות בעזה, על הלחימה, מה זה באמת פחד מוות כשכדורים שורקים סביבך ואתה מול מחבלים וכמה עשרות מטרים לידך במטע לימונים בדרג' תופאח חבר שלך מהגדוד, רני תמיר, נהרג".
"אין גבול לרוע"
ליפא מתארת את השבר המוסרי הנוראי שחווינו מאז 7 באוקטובר. "חשבנו שהאנושות התקדמה מאז 1940, ואז ב־2023 את מגלה ששוב אין גבול לרוע. בטבע אין אכזריות לשם התאכזרות, חיה לא מתעללת, היא טורפת כדי לשרוד, ופה המחבלים טבחו כדי להשמיד ולהתעלל. הרוע הצרוף הזה יצר לי משבר גדול עם האנושות, הייתי בצער גדול וכל הזמן בכיתי, גם מתוך החרדה לאיתמר וגם כי איך ממשיכים מפה? הייתי ברוגז עם העולם, אמרתי בשביל מה לעבוד בכלל? הרגשתי שהכל חסר ערך. הורים קוברים את הילדים, מלא יתומים, סבא וסבתא קוברים נכדים, אנשים ובתים נשרפו, חטופים בידי מפלצות, אנשים התחננו לעזרה ואף אחד לא בא. שביט ויזל, שנולדה וגדלה בבארי, פירסמה את ההתכתבות בקבוצה של חברי הקיבוץ, ואני צרחתי תוך כדי שאני קוראת, אז אחרי זה אני יכולה להעביר סדנת בישול? ככה הייתי חודשיים, שבמהלכם איתמר גם נכנס לעזה, ולא ידעתי מה איתו ואם הוא אוכל ואם הוא מפחד ואם קר לו, ואת חושבת על החטופים, זה עוד היה לפני העסקה הראשונה, ואמרתי: 'ככה נראה גיהינום'. הגענו לגיהינום".
לאחר משבר אישי היא החלה לחפש את ידית האחיזה, וכך גם הגיעה לעולמות הרוח, שגם היום עוזרים לה להתמודד עם המציאות של חורף 2024. לצד ההתנדבות בחמ"לים, הבישול לאלפי חיילים והרבה מאוד דואינג שגם החזיר אותה לימיה כקצינה במדור נפגעים, שי־לי מספרת שהעבירה למפונים סדנאות של חומר ורוח, ביחד עם חיה גלבוע, המורה שלה לתלמוד.
"חיה דיברה על השבר כהזדמנות לתפנית, ועל התיקון כחומר הפעיל במציאות, ואני ליוויתי את זה בבישול. כי זה מה שהמפונים היו זקוקים לו. אנשים שגרים בחדר במלון, בלי מטבח, וחיים על חמגשיות ואין להם כיור לבשל ותנור לאפות. ישבנו במעגל אנשים מבארי, כפר עזה, נחל עוז, ניר עוז, שדרות, קריית־שמונה, קיבוץ רעים ונתיב העשרה, בכינו ובכינו ביחד עם כל הסיפורים המטורפים ובישלנו ולמדנו".
הרומן שלה עם התלמוד החל לפני עשור, כשהייתה בת 40 והרגישה שהמשולש של בית־עבודה־ילדים הוא חשוב וטוב, אבל היא צריכה משהו מעבר, ויצאה לדרך שבמהלכה פגשה את מי שהיא מכנה "ארבע האמהות שלי".
בין האמהות, לצד חיה גלבוע, גם יהודית מילוא שלימדה אותה ש"כל אדם הוא סוללה סגורה של אנרגיה שצריך לדעת להטעין את עצמו כדי לא להיות תלוי בהטענה מבחוץ", וספי שיבק, סופרת ועורכת מבית דתי שגם ערכה את ספרה של ליפא "אהבה מיד ראשונה". הן גם שוקדות כעת על ריטריט רוחני משותף. "יש שני משפטים שלמדתי ושאני מזכירה לעצמי מאז 7 באוקטובר. הראשון הוא 'יש תוכנית שמימית והיא לטובתי'. או כמו שדורין אטיאס אומרת בפודקאסט שלה 'ביקום יש אפס טעויות'. רק לכי תגידי את זה לאמא שהבן שלה נשרף או נפל בקרב".
ואת באמת סבורה שיש תוכנית שמימית?
"כן. כשהייתי יותר צעירה ומשהו היה מתפקשש או רצון לא היה מתממש, הייתי מתבאסת. היום אני מבינה שאני עוד לא יודעת, אבל זה לטובתי ואגלה בהמשך איך. והמשפט השני שמלווה אותי הוא של ימימה: 'במקום המים המלוחים יבואו מים מתוקים', כלומר, הבכי מביא ריפוי למה שחסום ולכן חשוב להוציא ולא להדחיק את העצב והכאב".
והאמא הרביעית?
"מעיין בן ציון. הגעתי אליה דרך שי־לי שינדלר ומורן זר קצנשטיין. היינו במלון ביחד והן אומרות לי 'בדיוק סיימנו קורס פריצות דרך אצל מעיין'. מעיין לימדה אותנו לשהות בתוך תחושות הגוף, גם כשהן לא נעימות - מחנק בגרון, יובש בפה, כיווץ בבטן, כאב. אנחנו כל הזמן בורחים מהתחושות האלה והולכים להסחות דעת – סיגריה, טלפון, אוכל, סקס, מסכים, סמים, כדורי הרגעה".
"מה לי ולגיל הזה"
במאי הקרוב שי־לי תהיה בת 50, וכמה ימים אחרי זה יציינו בני הזוג ליפא 25 שנות נישואים. הם תיכננו להזמין חברים לבית מלון לחגיגה גדולה עם הופעה שווה, אבל הכל בוטל בגלל המלחמה. "זו שנת אבל, ואני לא מסוגלת לחגוג. ומצד שני, מה לי ולגיל הזה? איך זה יכול להיות שאני כבר יובל שנים בכדור הארץ? אני ילדה. 50 לא קשור אליי".
נדמה לי שהיחסים עם רפי, כבן זוג מאוד מגונן, מאפשרים לך לשמור על המקום הילדי הזה.
"את מדייקת", עיניה היפות מרוכזות. "רפי הוא באמת מי שמאפשר לי לשמור על המקום הילדי שלי, הוא מאוד יציב ומאוד נוכח ואני מתייעצת איתו המון, אנחנו חברים טובים ומחוברים, וגם הפכנו להיות יותר דומים עם השנים, והוא גם יצור פשוט קורע מצחוק, שטותניקי ועם חוש הומור", היא מספרת על בן הזוג שלה, איש עסקים מצליח בתחום הנדל"ן הפיננסי ורגיל להיות רוב הזמן בנסיעות, בשעה שהיא שומרת על הממלכה ועל הגורים. בני הזוג הם הורים גם לאביגיל, בת ה־17 שבזמן שאנחנו יושבות במטבח ביום חורף גשום, היא מקוררת ונחה בחדרה.
"אני רגילה לבעל שעובד המון בחו"ל, אבל מאז החגים הוא לא טס. אתה לא זז לשום מקום כשהילד שלך בעזה. בחודשיים הראשונים למלחמה היינו מתיישבים בכל יום דרוכים מול הטלוויזיה: דניאל הגרי, קרבות עזים. ביום שבו רני תמיר ז"ל נהרג במטע הלימונים, הייתה לי הרגשה רעה מהבוקר. סימה היא האמא בקבוצת הווטסאפ של הגדוד שתפקידה להודיע להורים 'לילה שקט עבר על כוחותינו', ובאיזה שהוא שלב לא יכולתי להחזיק יותר וכתבתי לה 'סימה הכל בסדר?', ואני רואה שני וי כחולים, אבל היא לא עונה ואני אומרת 'רפי, סימה ראתה אבל היא לא עונה', וקצת לפני חצות אני מסתכלת בטלפון ורואה שהיא כתבה 'שי־לי'?, ועניתי 'מה קורה', והיא ענתה 'יש לנו הרוג בגדוד ופצועים קשה, המשפחה יודעת אבל זה עוד לא הותר לפרסום', ואני התפרקתי. את יודעת שזה לא הבן שלך כי לא דפקו לך בדלת, אבל למשפחה שאת מכירה מקרוב כן דפקו'".
ספר בישול בבארי
בקרוב, את כל זה שי־לי תוכל לספר גם באנגלית, בארצות־הברית, שם צפוי לראות אור ספר הבישול היווני שלה, "יאסו", חלום שמתגשם אחרי שנתיים של עבודה מאוד קשה.
"זו הוצאת בוטיק אמריקאית לספרי בישול ואמנות שכבר לפני שש שנים פניתי אליהם עם הצעה לספר בישול בריאותי, אבל העורכת ענתה לי שהנישה הזו בארצות־הברית כבר מוצתה. התחלתי לעקוב אחריה והיא עשתה לי פולו־בק, נחשפה לזה שאני באמת מחברת ספרי בישול רצינית, ולא סתם מישהי הזויה שכתבה לה מייל. התיידדנו, ואז היא הזמינה אותי להשקה לספר של השפית הישראלית עינת אדמוני, ושם הצעתי לה 'בואי נעשה ספר יווני', והיא אמרה לי 'יאללה'".
לצילומים של מתכוני הספר ביוון נסעה עם רפי. "הוא היה נערת מים, ומפיקה, ומי שדואג שנתפוס את המעבורת ולא נאחר לצילומים בזריחה, כי לצלם ספר בישול זה טירונות, זה לקום ב־4:00 בבוקר להגיע לשוק, ולצלם שוב את אותן מנות גם בשקיעה, ורפי הולך לקנות לכולם שתייה ולתאם עם הטברנה ולנהוג את כולנו באוטו, כלומר אותי, את אמיר מנחם הצלם שנתן את הנשמה, והסטייליסט עמית פרבר. ההוצאה מימנה את הנסיעה, אבל רפי אמר לי שכדי שזה ייצא הכי טוב שאפשר, גם אנחנו נכניס את היד לכיס".
ואכן, דפדוף בגרסת הספר ששי־לי הולכת להביא מחדר העבודה המהודר של בני הזוג, שמחובר בדלתות וקירות זכוכית אל הסלון, מעיד שההשקעה הייתה חכמה ומשתלמת. הצילומים מרהיבים ועושים חשק לצלול אל תוך הנופים והמנות.
"אבל אני רוצה להראות לך ספר אחר", היא אומרת פתאום ושולפת את הטלפון ושם, באחד הצ'טים, תמונות של אחד הבתים שנחרב בבארי ועל המדף שמעל התנור השרוף, נמצא "הבית של שי־לי", ספר הבישול שלה, שראה אור בישראל לפני כמה שנים.
"כששלחו לי את התמונה לא הפסקתי לחשוב מי הם יושבי הבית? בני כמה הם? מה קרה להם? האם שרדו? נפצעו? נחטפו? נשרפו? מה היו התחביבים שלהם? הם אהבו לבשל? מה הם בישלו מהספר? גיליתי שאלה היו יובל ומעין בר ושהם נרצחו בשבת השחורה, והרגשתי שמישהו קרוב אליי מת. נכנסתי לגוגל כדי להכיר אותם מעבר לשמות ולתמונות", היא אומרת וברור שלהשקת הספר בארצות־הברית, היא תיקח גם את בארי ואת עזה.
"אחת האמהות כתבה לי 'יש לנו הרוג בגדוד, המשפחה יודעת אבל זה עוד לא הותר לפרסום'. התפרקתי. את יודעת שזה לא הבן שלך כי לא דפקו לך בדלת, אבל למשפחה שאת מכירה מקרוב, כן דפקו"
