צה"ל פועל היטב בעזה, בגבול לבנון, ביהודה ושומרון ולפי פרסומים זרים גם בסוריה - אך יש חשש כבד שלא נדע לתרגם הישגים ויכולות לתוצאות אסטרטגיות רצויות, וזאת עקב התנהלות תמוהה של הדרג המדיני.
להלן שש דוגמאות. ראשית, ראש הממשלה מדבר על "ניצחון מוחלט" - אבל מישהו יודע כיצד הדבר יתבטא בשטח? האם מטרה זו לא תושג אם יישאר בשטח עוד מחבל חמוש אחד? האם לא ניתן להסתפק בכך שכל גדודי חמאס יהיו מפורקים, לא תהיה לו יכולת מעשית לחזור על אירועי 7 באוקטובר ולא יהיו לו רקטות או יכולת לייצר חדשות? ואם כוונת ראש הממשלה בשימוש במושג "ניצחון מוחלט" היא שגם לא תהיה לחמאס כל יכולת שלטונית, אזי עולה השאלה: מי יחליף אותו? שלטון נופל כאשר ישנה אלטרנטיבה שתיתפס על ידי העזתים כפתרון טוב יותר, אך ראש הממשלה מסרב לדבר על "היום שאחרי", ובכך גם מרגיז את כל העולם וגם מנציח את שלטון חמאס. כבר לפני ארבעה חודשים היינו צריכים לומר משפט פשוט: ביום שאחרי לא יהיו שלטון חמאס וגם לא כיבוש ישראלי, וכל פתרון שיוצע ויבטיח את האינטרס הביטחוני שלנו ראוי למשא ומתן כאן ועכשיו.
דוגמא שנייה היא עניין החטופים. ראש הממשלה ושר הביטחון טוענים כי רק לחץ צבאי יביא לעסקת חטופים טובה. זו אמירה שלא עומדת במבחן המציאות. בנובמבר, כאשר הלחץ הצבאי היה רק בצפון הרצועה, קיבלנו עסקת חטופים סבירה. חודשיים מאוחר יותר, כאשר הלחץ הצבאי התרחב והתעצם, קיבלנו הצעה גרועה בהרבה. הכיצד? המסקנה היא שלחץ צבאי לבד איננו עוזר. נדרשים עוד שני מאמצים: מניעת הכנסת אספקה - לא כעונש, אלא בתור תנאי לעסקת חטופים סבירה - ודיון על חלופה מדינית, שבלעדיה סינוואר מבין ששלטונו מונצח ואין לו סיבה להילחץ.
הדיון בנושא החטופים חושף בעיה קשה יותר, שהיא הדוגמא השלישית: ארצות־הברית קרובה יותר לעמדת חמאס מאשר לעמדת ישראל. גם חמאס וגם ארצות־הברית מעוניינים בסיום המלחמה, ומכאן הלחץ האמריקאי להסכים להפסקת אש ארוכה במיוחד.
הדוגמא הרביעית היא הפתרון לנושא ההברחות ממצרים. קשה לדבר עם המצרים על נושא זה כל עוד לא ברור להם מה יהיה המשטר בעזה ביום שאחרי. יותר מכך, הם חוששים - ומסיבות טובות - שישראל רוצה להנציח את הכיבוש שלה בעזה, ולמטרה כזו אין להם עניין לסייע.
הדוגמא החמישית היא יהודה ושומרון. למרות ההצלחות המרשימות בסיכול הטרור, האדמה מבעבעת. הדבר נובע בין היתר ממדיניות כלכלית מסוכנת של ישראל כלפי הרשות הפלסטינית, דבר שכבר מביא לחיתוך במשכורות של גורמי הביטחון שם ולתסכול כבד.
הדוגמא החמישית נוגעת למלחמה אפשרית בלבנון. המתח הצפוי עם ארצות־הברית כפול: התנגדות אמריקאית למלחמה יזומה מצד ישראל, וגם - מה שמדאיג יותר - הספק בהבנת האמריקאים שהדרך היחידה להרתיע את נסראללה טרם מלחמה היא הפחד שלו שלבנון תיהרס ללא תקנה. במקרה של מלחמה, זו הדרך לנצח בה, ואסור לנו להשאיר נושא זה עמום: אם ניאלץ בגלל האמריקאים להימנע מלתקוף תשתיות בלבנון ורובעים שיעיים בביירות, נפסיד במלחמה.
לכאורה כל שש הסוגיות הן מדיניות, ולכן יש להשאיר לדרג הפוליטי לעסוק בהן - אך זו טעות קשה. תנאי להשיג מטרות מלחמה מחייב קודם כל דיון פתוח, לא היררכי וללא עקיצות בין שרי הקבינט וראשי הצבא, השב"כ והמוסד, והתעקשות מצידם לדון גם בסוגיות מדיניות, שכן ברמה האסטרטגית רק שילוב מושכל של מהלכים מדיניים עם פעולות צבאיות יביא להצלחה. אסור להשאיר סוגיות כמו מהו "הניצחון המוחלט" או "היום שאחרי" במצב עמום, כפי שהדברים עכשיו.
