מתחילת הלחימה הארץ מוצפת במאות מיזמי התנדבות - אריזת משלוחים, ארגון בגדים וארונות, הפעלות לילדים ועוד. יעל ויסמן בת ה־12 הצטרפה עם אמה לאחת ההתנדבויות בימים הראשונים לאחר 7 באוקטובר, אך היא לא מצאה את עצמה: "לא היה לי כיף. ישבתי בצד ורציתי לעשות משהו שגם ילדים יכולים לעשות, ואז נזכרתי שכשהיינו גרים בארצות־הברית היינו עושים מכירות של לימונדה ושזה יכול להיות כיף לאסוף מזה כסף".
יעל הקימה דוכן לימונדה בשדרות בן־גוריון בתל־אביב, בדוכן עבדו גם אחיה - רובי (8) וליווי (14) ובהמשך הצטרפו גם השכנות מיקה (9) ונלי (14). כך התחילה אימפריית הלימונדה והעוגיות של השדרה. "בפעם הראשונה שעשינו את הדוכן הרווחנו 200 שקל, התרגשנו נורא ומאוד שמחנו", מספרת מיקה, "ואז בני דודים שלנו הגיעו לבקר והציעו שלא נעשה מחיר אלא נגיד לכולם שזה לתרומה ושישלמו כמה שהם חושבים. כל מי שהיה מגיע לדוכן הייתי אומרת - 'תרצי לתרום לדרום ולקנות לימונדה?' אם היו עונים - אבל אין לי מזומן, הייתי ישר אומרת 'אפשר גם בביט!' וכל הזמן הדגשנו - 'אם חשוב לכם תתרמו יותר, אם חשוב לכם פחות תתרמו פחות. מה שאתם מרגישים בלב'. היה מישהו ששילם לנו מאתיים שקל על כוס לימונדה אחת".
בכל סוף שבוע בימי שישי ושבת פתחו הילדים את הדוכן. במהלך השבוע הם קנו מצרכים וסחטו לימונים. לאחר כמה שבועות של עבודה הגיעו לסכום של 14 אלף שקלים, אותם בחרו לתרום לקרן המממנת משלחות לסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים שפונו לאילת. "מההתחלה ידענו שנתרום לילדים ולא ידענו למי ואיך", מסבירה מיקה, "אחרי שהשגנו את הכסף ראינו פרסומת של הכפר הירוק שהם עושים משלחות לאילת לעבוד עם ילדים עם צרכים מיוחדים. לכל הילדים וגם למבוגרים יש טראומה ממה שקרה, אבל הכי הרבה לילדים עם צרכים מיוחדים שצריכים עזרה ואין להם מי שיעזור להם. אז בחרנו לתת להם את הכסף".
לאמהות היה אסור להתקרב לדוכן, על מנת שלא יפריעו, אך מנקודת התצפית בה היו, הן תיארו כי העוברים והשבים היו נדיבים במיוחד ושמחו על יוזמת התרומה על הדרך, וגם הילדים מאוד נהנו. יעל סיפרה לאמה שזה הדבר הכי כיפי שהיא עשתה בחודש הזה.
האם ימשיכו לפתוח את הדוכן? "אם בעתיד תהיה עוד מלחמה אולי נפתח שוב. אם צריך - אנחנו פה", סיכמה מיקה.
