לפני חודש, בזמן שעולם התרבות רק התחיל לצאת בזהירות מהדיכאון הקליני שנפל על כולנו, יותם רבינו, AKA הראפר וודו דאדי, החליט להעלות את מופע ההשקה לאלבום החדש שלו, 'עד כדי כך'. שעות אחרי שפירסם את המופע הוא כבר היה סולד־אאוט. לא דבר של מה בכך. יש לרבינו את כל סמלי הסטטוס הנדרשים לראפר בן 23: הוא שוויצר גדול, מטורזן, לבוש וואו, עמוס תכשיטים שהייתי שודדת, לא עשה צבא (אבל מתנדב עם זקנה ניצולת שואה כבר כמה שנים), ובהתאמה, טקסטים שלא סובלים מביישנות. מאחוריו כבר שלושה אלבומים וקהל שרוף שמת על כל מה שהוא עושה. אי־אפשר להאשים אותם. מדובר במנת כישרון קטלנית המורכבת מרהיטות, שנינות, חוצפה ומלא שכל. כשהוא לא עושה מוזיקה הוא החבר המסור של אלונה סער. ואם כל זה לא מספיק, בקרוב עולה סדרה חדשה ומסקרנת בכאן 11, 'בהסתורה', שם יש לו תפקיד משחק ראשון ומשמעותי. בקיצור, תחגרו חגורות, רבינו ממריא.
ההופעה המקורית הייתה אמורה להתקיים בתחילת אוקטובר, ימים ספורים אחרי השבת ההיא. היא כמובן התבטלה. "ישנתי באותו לילה אצל אלונה וקמנו בבוקר מהאזעקה. רק חשבתי על זה שאם יש אזעקה ואין אנשים בחוץ, זו הזדמנות טובה לצאת לתלות פוסטרים להופעה. להדביק מודעות עם הפנים שלך עליהן זה מביך, אז הנה הזדמנות. בשלב הזה עוד לא הבנו מה קורה. אלונה חזרה לישון ואני נשארתי ער. תוך שעתיים הבנו את גודל הזוועה, את הסיוט".
הרגשת שאתה צריך להגן עליה, שאתה חוזר לאיזה תפקיד גברי קדום?
"אלונה ואני שותפים. אין לנו מגדר האחד מול השני. לא הרגשתי שאני הגבר שצריך לשמור. גם לא הרגשנו שתל־אביב בסכנה, לא היו חרדה או פחד קיומי. בעיקר זעזוע וכאב. מאוחר יותר גיליתי שחבר מהתיכון נרצח בנובה".
ואז, לאט־לאט, אנחנו מזייפים והחיים חוזרים למסלולם. איך היה מבחינתך לעלות להופיע? ראפ זה הדבר הכי רחוק מהמצב המייאש שלנו. זו לא הופעה אביתר־בנאית נוגה. זה הכי אסקפיזם. 'רוצים לראות אותי רוקד במכנסי הגוצ'י', תעופה עצמית. זה לא הרגיש תלוש ברמות?
"הרגשתי שהצורך בתרבות מגיע מהקהל. אנשים צמאים לשמוח, להגיע לאירועים תרבותיים. זה לא להתנתק מהמצב, זה להרגיש שוב אנושיים. אגב, שוב גיליתי שהקהל שלי הוא לא רק מתל־אביב. הגיעו גם מירושלים, מחיפה ומכל מיני מושבים.
"אבל משהו לא טוב קרה לנו, לאנשי התרבות. מכה בבטן. גבולות חופש הביטוי השתנו אחרי 7 באוקטובר. יש לי בעיה עם הסיסמה 'ביחד ננצח'. הלך הרוח הכוחני השתלט עלינו, אסור לצאת נגד המלחמה. נהיינו שבויים של השיח הזה. מותר היה לדבר רק על אלימות, על זה ש'ביחד ננצח' ורק המלחמה תחזיר את החטופים. אני לא רוצה לדבר את השיח הבינארי הזה, של עכשיו אנחנו משטחים את עזה".
מה אתה כן רוצה?
"גדלתי בדור שהכי פחות האמין בהסדר מדיני. לא חווינו שיח מדיני כפתרון לסכסוך, רוב שנות חיי ביבי נתניהו ראש ממשלה, אפילו לא חווינו את החלום ושברו. הדור שלי התעלם באופן מוחלט מזה שיש קונפליקט. לפני חצי שנה, אף בן גילי לא היה מונה את הסכסוך כאחת הבעיות הגדולות של החברה הישראלית. אני מרגיש שהדור שלי התעורר ומבין שצריך פתרון מדיני".
התפכחת?
"למי שאומר 'לנצח נחיה על חרבנו' אני רוצה להגיד שאם אני צריך לחיות על חרבי, אני אתאבד או אעבור למדינה אחרת. אין לי רצון לחיות במדינה שבה אני צריך לחיות על חרבי. והאמת, אני מתבייש. הבנתי שהייתי אדיש מדי ואני מצטער שלא עשיתי יותר לפני 7 באוקטובר. זו ההתפכחות שלי".
גילינו שלונדון (או ברלין) לא מחכות לנו. ואם כן, זה עם שלטים גדולים של "פרי פלסטיין".
"אני לא קונה את זה, אני לא חווה את העולם כאנטישמי. אנשים שמשתתפים בהפגנה פרו־פלסטינית בברלין, אני חולק 80 אחוז מהשקפת עולמם. אין לזה קשר לאנטישמיות. זו ביקורת על ישראל. השנאה והביקורת שלהם מגיעות מתוך בורות".
רבינו בעסקי ההיפ־הופ מגיל 15. עוד כנער תל־אביבי בתיכון לאמנויות התחיל לעשות מוזיקה. "את השירים הראשונים עשיתי בצחוק, עם חברים מבית הספר, ואז התחלתי לעשות בעצמי. למדתי הפקה אצל מיכאל כהן. זה היה מלהיב, הוא גיבור תרבות שלי. 'כהן את מושון' היו ההוכחה שאפשר לעשות היפ־הופ בעברית. אני אומר באיזה שיר 'אני לא רוצה להיות כהן', אבל זו רק עקיצה. אני תופס ממנו".
אבל לא הזמנת אותם להתארח אצלך בהופעה.
"אני לא פונה לאף אחד להתארח אצלי. יש לי יותר מדי אגו. גם אין לי אנשים שעובדים איתי, אני לא בברנז'ה של ההיפ־הופ. אני לא מקבל הצעות ואני לא מציע את עצמי. התחושה היא שאין לי אח ורע. אני מאוד, מאוד תופס מעצמי. אני יודע שאני פאקינג מעולה. אני סצנה בפני עצמי", הוא אומר ברצינות גמורה.
מאיפה הגיע השם וודו דאדי?
"חרא שם. אין לו שום משמעות ואני שונא אותו. בגיל 15 בחרתי אותו, כדאחקה. אין לו שום משמעות, ועכשיו הוא הולך נגד המוזיקה שלי, שהיא כל כך בעברית".
אז תשיל אותו. רביד פלוטניק עשה את זה בהצלחה.
"כשאגיע לרמת הפרסום והמעריצים של רביד, תהיה לי נקודת יציאה ואוכל לעשות את זה".
הוא עדיין גר אצל אמו, כשהוא לא בא לישון אצל סער. יש לו אולפן בבית, שם הוא מלמד הפקה וכתיבה, עושה הפקה מוזיקלית למוזיקאים מתחילים, וכמובן, יוצר את המוזיקה שלו.
בקרוב תעלה 'בהסתורה' בכאן 11 ותקבל חשיפה לאומית.
"יש שתי תרבויות שלא מעניינות אותי: הצבא וחרדים. אבל פה קראתי את התסריט ונדהמתי. זו סדרה על אנוסים בחברה החרדית. אנשים שהפסיקו להאמין, אבל נשארים בחברה החרדית ומנהלים סוג של חיים כפולים. אני משחק חזן גרוש עם ילד שרוצה יותר מהחיים האלה. בשלוש השנים האחרונות אני עושה אודישנים, בשנה האחרונה יש לי גם סוכן, אבל לא התקבלתי כי לא הייתי מספיק טוב. הפעם אלונה לימדה אותי. מעבר לזה שהיא השחקנית הכי טובה בארץ, היא מורה מעולה. יש לי מלא מזל שיש לי אותה. זה לא היה קורה בלעדיה".
× × ×
הוא נולד וגדל במרכז תל־אביב, מה שמסביר את הקוליות והאיכות הנונשלנטית. הוריו גרושים והוא, כאמור, טרם עזב את הבית. גר אצל אמו עם אחותו בת ה־17. שני הוריו עובדים סוציאליים. אביו עשה הסבה מקצועית ומנהל מיזמים בקרן הפילנתרופית של שרי אריסון, אמו מנהלת הוסטל לאסירות משוחררות.
למרות השורה באחד משיריו, "לא זוכר כלום מהילדות. אולי זה לא עצוב, אבל בטח לא שמח", רבינו זוכר לא מעט. "בית הספר הדמוקרטי ביפו היה מקום מוגן שהפך אותי לאדם סקרן ודעתן. מחוץ לבית הספר, בצופים, בחוג, בקייטנה - הייתי אאוטסיידר. היו בריונים אליי, צחקו עליי. הפכתי לחסר ביטחון בכל מה שנוגע לנראות שלי. מבחינתי אז, היו ילדים חתיכים וילדים לא־חתיכים, שאני ביניהם. הרגשתי הכי לא נחשק. זה יצר אצלי שחצנות, הייתי ילד מאוד לא נעים".
נשמע שהמוח עובד אצלך בטורבו.
"לקח לי הרבה שנים לטפל בדימוי העצמי שלי. אני מסתכל על מוזיקאים אחרים, קולגות, הם לא נראים יותר טוב ממני. היום אני מכה על חטא ואומר, 'בוא'נה, אני הכי חתיך'".
בגיל 12 שכבת בפעם הראשונה. כתבת על זה בשיר.
"הייתי במערכת יחסים עם מישהי שמבוגרת ממני בשנתיים. גם התנסיתי בגיל הזה בוויד, אלכוהול וסיגריות. מצד אחד הרגשתי מאוד בוגר, החברים שלי היו בני 14־15, מצד שני לא הייתי מפותח רגשית. סבלתי מחוסר איזון. דרסתי את עצמי. הלכתי נגד מה שטוב לי. עשיתי דברים שלא צריך לעשות בגיל הזה. אני לא מתחרט על זה שעשיתי סקס בגיל 12, אבל עצוב לי על התנאים הרגשיים".
עוד וידוי שלך באלבום, הוא שכמעט נהיית אבא כטינאייג'ר.
"כן, כמעט נהייתי אבא. אני מביא כנות למוזיקה שלי. פחות משנה מה בדיוק קרה שם, בגיל 15".
ההורים ידעו מה קורה איתך?
"אני בטיפול פסיכולוגי כבר 11 שנים. מגיל 12. אמא שלי הציעה אחרי שהיא ראתה שאני לא שמח ולא תקשורתי. זו הייתה תקופה מאוד רעה. שנה וחצי לתוך הטיפול, הפסקתי לעשן ולשתות. זה היה סימפטום לניתוק שלי מעצמי".
מהצבא הוא השתחרר על פרופיל 21. "לא רציתי לשרת בצבא, וזה לא רק בגלל עמדה פוליטית. לא חשבתי שזה יעשה לי טוב להיות במערכת הזו".
× × ×
היום החיים של רבינו חמודים מאוד. הרבה מזה, הוא עצמו מודה בפשטות, בזכות חברתו זה שנה ותשעה חודשים, השחקנית אלונה סער (26). פה ושם הם משתפים פעולה. הוא כותב עליה והיא מופיעה בקליפים שלו. "יותו", כפי שמכנה אותו סער (שמה בזוגיות הזו: "לונו"), מצהיר חגיגית בשיר 'על אמת' שהוא פה כדי להישאר: "אני לא מכיר את עצמי בלי זוגיות, אבל זהו, אלונה. אני לא בורח". "אני כמעט תמיד במערכות יחסים. לא אוהב להיות רווק. מרגיש שאני מתפרפר מדי. זה לא עושה לי טוב. זכיתי להכיר את אלונה".
איך הכל התחיל?
"היא התחילה לעקוב אחריי באינסטגרם. זו גם מישהי מפורסמת, עם אלפי עוקבים, והיא גם יפה ושווה. כתבתי משהו בסגנון של 'יואו, איזה כיף שאת עוקבת אחריי'. אני גם כותב עם הרבה אימוג'י, שהיה ברור איך אני מרגיש. היא לא ענתה לי ואחרי שעה מחקתי וכתבתי הודעה חדשה. רציתי לכתוב משהו עם יותר פאסון".
נו, נו?
"מגניב שאת עוקבת אחריי".
הבדל של שמיים וארץ.
"גם חסר פאסון", הוא צוחק. "אבל סבבה. בתשובה שלה הרגשתי שהיא בודקת אותי, קצת עוקצת, קצת צוחקת עליי. 'אני מנסה לעשות צדקה אחת ביום'. דיברנו במשך כמה שבועות. היה לנו את הדייט הראשון הכי טוב בעולם. היה אדיר. מאז אנחנו ביחד. אני אוהב אותה מאוד־מאוד".
היה קצת חוסר ביטחון לפגוש למטרות רומנטיות מישהי מוכרת ומצליחה, סלב?
"מפורסמים זה משהו שמאוד מלהיב אותי, גם ילדים של מפורסמים", רבינו משיל שוב את הפאסון. "אבל לא הלחיץ אותי לפגוש אותה. הגניב אותי שהיא שחקנית ומוכשרת. קיוויתי שעם היוודע הזוגיות, זה יעלה לי את מספר העוקבים. זה לא זלג אליי. לאלונה יש 50 אלף עוקבים ולי 3,000. אנחנו פאוור קאפל מדהים, שנראה טוב, מלא כישרון, אבל החיים שלנו די שגרתיים".
עוד לא עברתם לגור ביחד.
"רשמית אנחנו לא גרים ביחד, אבל אנחנו די גרים ביחד. אני אצלה רוב הזמן. אנחנו לא ממהרים".
אלונה דיברה בכנות בראיונות על הדיכאון שלה. אתה מצליח להיות סלע יציב שם?
"גם אני סובל מדיכאון וחרדות. דיכאון יש לי מאז ומתמיד ולמדתי לחיות לצידו. החרדות התחילו בכיתה י"ב. אלה התקפי חרדה - ואז חרדה מהתקפי החרדה. זו עדיין התמודדות. פעם לא יכולתי לעשות הרבה דברים, נמנעתי, והיום אני פחות נמנע. אבל עדיין זו עננה כזו מעליי. קשה לי, למשל, לטוס לחו"ל".
יש עוד משהו מלחיץ, וזה לקבל מכות בהפגנה בקפלן. אלונה ואתה הגעתם בקביעות, וגם נקלעתם לקו הראשון.
"ההפגנות לא דיכאו אותי. להפך, הן חיזקו אותי. הרגשתי אופטימיות והתעוררות. באחד מימי השיבוש ראיתי שוטר שמתהפך על מפגין וחונק אותו. באופן אינסטינקטיבי ניסיתי להפריד. שוטר נתן לי אגרוף לבטן, דחפו אותי. הייתי כאוב ונסער. זה שחנקו אותו ביקש שאגיע לתת עדות במח"ש, והגעתי. חטפתי בהרבה הפגנות, גם מכת"זיות. הרבה מהחבלות שחטפתי הגיעו לי. זה סיכון שאתה לוקח. אבל לחנוק מפגין זה כבר עובר גבול".
בוא נחזור לצד המואר של החיים. אלונה סיפרה שאתה מלווה אותה לכל בדיקה אצל רופא הנשים.
"זה ברור. אני מקווה שכל מי שתקרא את הכתבה, גם החבר שלה בא לכל תור אצל רופא נשים. אם לא, שתחליף את החבר".
