כבר עשרות שנים, מאז סוף שנות ה־70 לפחות, סובלים המוסדות הנבחרים - הכנסת והממשלה - מדה־לגיטימציה שיטתית. מראשית שנות ה־90 סובלים הרשות השופטת ובכירי השירות הציבורי מתופעה דומה. הצבא וראשיו שימרו את התמיכה בהם, אבל מאז מלחמת יום הכיפורים ומלחמות הגנרלים שהגיעו לאחריה גם הם נתקלים בחשדנות. הספקנות כלפי כל המוסדות מוצדקת במידה רבה: למודי אכזבות, הבנו כי לא נדירים בקרבם אנשים לא חכמים או לא ישרים, וכי לעיתים הם מונעים משיקולים מפלגתיים, סקטוריאליים או אישיים. אולי זה טבעה של השררה. כדי לשמור על שלטונו, כתב ניקולו מקיאבלי, צריך הנסיך לפעול בניגוד לכל "נאמנות, רעות, אנושיות ודת".
לאחר מאורעות השנים האחרונות - הפגנות בלפור ושרשרת מערכות הבחירות, מחאת הרפורמה המשפטית ומלחמת עזה - גבר חוסר האמון בשלטונות. תיאוריות קונספירציה מימין ומשמאל מתפשטות, רבים תומכים בסרבנות גלויה או "אפורה" במקרים המתאימים בעיניהם, ומעטים מאמינים שהאנשים שבשלטון הם הגונים בדרך כלל.
כתוצאה מכך, ההחלטה הקשה בדבר עסקת החטופים, העומדת לפתחנו, תיתקל באי־אמון נרחב במקבליה. נקודת המוצא היא שאיש איננו מאמין שההחלטות לגבי העיתוי, ההיקף וגובה התמורה הנסבלת בעסקה פטורות מן הצורך לאזן בין שני שיקולים מנוגדים: פדיון השבויים והצורך בהכנעת חמאס, הנחוץ כדי למנוע התקפות חוזרות על ישראל. הטענה שאין כל מתח בין השניים היא שקר אבסורדי. אלא שבנוסף לשני אלה, ההחלטה תערב גם שיקולים אחרים, מהם ציבוריים לגיטימיים ומהם אינטרסים צרים.
בתחום הציבורי, ההכרעה משליכה על התפיסות השונות בנוגע להסדרת היחסים עם הפלסטינים. אכן, הקונספציה ששימור חמאס כמורתע או מוחלש הוא מחיר סביר ואמצעי אפשרי לשם סיכול הסכנות הצפויות ממדינה פלסטינית במרחק פסיעה מפתח־תקווה, מודיעין וכפר־סבא, הוכחה כשגויה. אולם עדיין נותרה המחלוקת בין החושבים שחשוב לסכל את הקמתה, בכלל או לפי שעה, ובין מי שמוכנים להסתכן בקידומה. היות שהעסקה מעודדת הקמת מדינה פלסטינית, בעיקר אם יילוו לה הבטחות אמריקאיות גלויות או סמויות בכיוון זה, הוויכוח על העסקה יסווה מחלוקת על אג'נדה מדינית ארוכת טווח. בנוסף, סביר שמתווי העסקה הנדונים בחדרי חדרים כוללים מרכיבים נסתרים המשפיעים על סיכויי ברית אסטרטגית עם מדינות סוניות, חימוש והטבות כלכליות לנו ולמדינות אחרות. כשנאזין לנימוקי המדינאים, לא נוכל לדעת אם הם מבטאים את מלוא מניעיהם או אג'נדות בלתי מוצהרות.
השיקולים הציבוריים מסובכים דיים, אך בנוסף להם משמשים בערבוביה אינטרסים מפלגתיים ואישיים. הסכם כלשהו יקצר כנראה את ימי הממשלה, ולכן הוא מנוגד לאינטרס של ראשי הקואליציה ותואם את זה של אנשי "המחנה הממלכתי". השאלה אם לסמוך על אלה או על אלה שהעניין הפוליטי לא יתגנב לשיקוליהם היא אולי עניין לאמונה בטבעם הטוב של בני אדם. גם ההמלצות שיינתנו על ידי אנשי זרועות הביטחון אינן מצויות מעבר לחשד: כל הצמרת הביטחונית פעלה על סמך הקונספציה השגויה, הייתה מעורבת במחדל המודיעיני והמבצעי, ולאנשיה יש עניין אישי למנוע עסקה של "חיתוך ההפסדים" ולדחות ועדות חקירה למיניהן עד לאחר השגת ניצחון ברור במלחמה.
ההחלטה תיפול, בסופו של דבר - אך קשה מאוד יהיה לבסס אמון ציבורי במהלכי קבלתה.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
