שעונים הם חלק בלתי נפרד מהמלחמה: השעון הצבאי, השעון המדיני, השעון הכלכלי. אבל עם כל הכבוד, השעון היחיד שעניין את קשת אתמול היה זה שספר לאחור עד לגמר "הכוכב הבא". פרק כזה או אחר אפשר תמיד לדחות. אבל גמר? בשידור חי? אחרי כל הפרומואים? יש לכם מושג מה זה יעשה להרתעה?
לכן מה שנמדד לא היה רק הזמן שנותר עד למעבר בין אנחות המהדורה לצהלות הריאליטי. מבלי לבחון את כליותיהם וליבם של אבי ניר וחיליק שריר, אלוהים וסגנו בערוץ 12, ההמתנה הדרוכה באמת הייתה לראות שאין "קרבות עזים", לוודא שהעדכונים בווטסאפ לא זועקים, לקוות שהמלחמה מתנהלת ברף שבו הצופים והצופות לא יחושו אי־נוחות גדולה מדי. הרי גם ככה הוטלה עליהם הכרעה גורלית: את מי כדאי לשלוח לאירוויזיון כדי לחוות כמעט בוודאות כישלון טוטאלי וגיהינום תקשורתי.
מאז ההשקה שנדחתה, זה עבד לא רע: הצמא האנושי לאסקפיזם והאווירה הפטריוטית על סטרואידים בתוכנית נתנו ל"כוכב הבא" את הגושפנקה הציבורית להתקיים. אבל בקשת יודעים שזה הכל אשליה. די בהיתקלות אחת קשה בחאן־יונס או טיל קטלני בודד מלבנון כדי שהבועה תתנפץ ברעש. זה כמעט קרה לפני שבועיים, ביום שבו אירע אסון ה־21, ועבר בחסות הפסוודו־ערפל של "קרבות עזים".
גם אתמול זה לא היה רחוק: הדיווח לפיו קיים חשש לחייהם של 20 חטופים הגחיך לחלוטין את המאמץ להעניק חשיבות כלשהי למשדר הגמר. "את יכולה להניח מה עוברות המשפחות בערב כזה", אמרה דפנה ליאל לקרן מרציאנו. השעון המשיך לתקתק מעליהן: גם ב"ערב כזה" וגם אחרי שהמגישה בישרה על עוד "הותר לפרסום". להפך: המהדורה אפילו הסתיימה מוקדם מהרגיל. אולי פשוט נגמרו החדשות.
ואז זה הגיע: החיוך הנוצץ מדי של אסי עזר ורותם סלע, עם סרט צהוב על בגדי היוקרה, טקסטים נוטפי קיטש לאומי חלול, נאמבר פתיחה עדין כמו גולני שמתחיל ב"יוניקורן" ונגמר ב"מחוזקים לעולם", סמול־טוק על אופנה. "מה רחשי הלב בציבור?", שאל עזר את פאנל השיפוט. הוא לא התכוון לנופלים, לפצועים, לחטופים, לפליטים, לחוסר האונים, לזעם. השירים המדכדכים שנבחרו לביצוע – המדד להצלחה באירוויזיון כידוע – רק העתיקה את המוד מטלוויזיה איטלקית לטלוויזיה איטלקית בגרסת יום הזיכרון, ואז נועה קירל העבירה ליום העצמאות עם ביצוע דאנס ל"חי" שלכד היטב את מצב הרוח: הוא היה צולע וסר טעם כמו הערב כולו.
בקטנה
בחדשות כאן שודרה כתבה של דניאל אלעזר על אנשים שהתחזו לניצולי הטבח בנובה על מנת לחלץ כספים מהביטוח הלאומי. כזכור, בתאגיד שמורה פינה חמה לנושא, בעקבות פארסת הכתבה על ניקו אוסטרוגה במהדורת השבת בנובמבר: אוסטרוגה הציג את עצמו כניצול וכל אחד מהסימנים המחשידים בסיפורו לא הובילו לבדיקה פשוטה, שהייתה מונעת פדיחה טקטונית. והנה דמותו של אוסטרוגה הפציעה בכתבה אמש והוצגה כמי ש"לא התחזה רק בפנינו" וכן שאחרי "חשיפתו" הביטוח הקפיא תשלומים עבורו. אלא שבכתבה המקורית נאמר שהביטוח הלאומי לא הכיר בו (מה שכאמור היה צריך להדליק כמה נורות), כך שאפילו בכתבת "תיקון" נפערו חורים בעייתיים. אגב, אלעזר הדגיש כמה פעמים שז'אנר ההונאה הנלוז הזה לא סובל מתחכום יתר. מעניין מה זה אומר על חדשות השידור הציבורי.
