נושא השוויון בנטל חוזר ועולה בימים אלה בשל השבועות הרבים שבהם משרתים אנשי המילואים, בצפון, בעזה וביהודה ושומרון, והמחיר הכבד שהם משלמים, לעיתים בחייהם. במבט קדימה, אל העתיד הקרוב לפחות, הם יידרשו ככל הנראה לעזוב שוב את המשפחות, העסקים והעבודה – כדי להגן על המולדת. מול כל אלה עולות תחושות קשות בקרב לוחמים לגבי התרומה של חרדים לביטחון ישראל, וההחלטה להאריך את תקופת השירות הסדיר ולהכפיל את ימי המילואים. "אי־אפשר לדבר על אחדות", הם אומרים, "בלי שותפות של כולנו".
רונאל עדני גויס למילואים ושירת כארבעה חודשים ביהודה ושומרון. יש לו בטן מלאה על אי־השוויון בנטל בחברה הישראלית. "מכעיס מאוד שציבור כל כך גדול לא נכנס תחת האלונקה", הוא אומר, "זה נכון בשגרה ונכון כפליים במלחמה. למדינת ישראל אין פריבילגיה להמשיך עם המצב המעוות הזה, ואנחנו גם רואים שהיא זקוקה לחיילים נוספים. במקום זה מעמיסים עוד על המילואים. בפועל נוצרו שני מעמדות: מעמד נתרם שנהנה מזכויות יתר, ומעמד תורם שסובל מחובות יתר".
עדני מתייחס לתוכנית להאריך את שירות החובה לבנים לשלוש שנים: "המדינה מעדיפה להכביד עוד יותר על ציבורים תורמים. היא לא תוכל להמשיך להתקיים עם המגמה הנוכחית, אין למודל העקום הזה שום אפשרות להתקיים עוד שנים רבות".
הוא מוסיף ש"סיימתי פעילות בגזרת ג'נין ואני לא חושב שנתקלתי בחרדים במסגרת הגדודית שלי. הם לא היו שם כי ההנהגה הרבנית והפוליטית שלהם, בשיתוף פעולה עם המדינה ומוסדותיה, מעודדות אותם להישאר בישיבות. לגבי השירות הצבאי חשבתי שנכון לפטור אותם, או חלק גדול מהם, נוכח ההתנגדות הגדולה מצידם. אבל היום יש לי מחשבות מעט שונות בשל הנסיבות. אין לנו אפשרות לוותר על כל כך הרבה אנשים ללא סיבה אמיתית".
מתנדבים חרדים, הוחלט, יוכלו להתגייס ללחימה גם כדי לשמש "ידיים עובדות" בסיסיות. הם לא יעברו טירונות אלא תהליך של צו ראשון וחיול מהיר. יסייעו בין היתר בנושא הלוויות נופלים ונרצחים, ליווי משפחות נפגעים ובתפקידים באגף הלוגיסטיקה.
שמעון, למשל, התגייס לצה"ל בתוכנית שלב ב' של חרדים: עוברים טירונות של כמה שבועות, גוזרים חוגר ונקראים למילואים במידת הצורך. "תמיד היה לי חלום להתגייס", הוא מספר, "אבל זה לא היה אפשרי מכל מיני סיבות, בעיקר חברתיות. מאז שהחלה המלחמה משהו בי השתנה. רציתי להיות שותף ולקחת חלק. לא עשה לי טוב לשבת בבית ולראות חיילים נופלים".
הוא מודע לביקורת על אי־השוויון בנטל, אבל אומר שזה לא הזמן גם למלחמה פנימית: "החברה החרדית בעצמה עוברת שינוי. איתי בטירונות יש עוד עשרות חרדים שהרגישו צורך להתנדב. אני לא אומר שעכשיו כל החרדים התגייסו, אני גם לא בטוח שהצבא צריך ורוצה אותם, אבל נראה שיש מגמה – חרדים שמעוניינים לקחת חלק בפעילות הצבא".
גלעד ארליך גויס למילואים מיד אחרי 7 באוקטובר. מתוכם הוא לחם חודשיים בעזה. "יצאתי משם עם תובנות חשובות", הוא אומר, "צריך להפיץ את האחדות. במילואים כולם היו ביחד: קיבוצניק מהצפון, דתל"ש מגוש עציון ודתי מעפרה. היו ויכוחים פוליטיים, אבל ברוח טובה. היה ייצוג של כל המגזרים, למעט חרדים וערבים. למדתי בישיבה ודחיתי גיוס כדי ללמוד תורה. זה אומר שאפשר ללמוד תורה וגם לשלב צבא".
על ההחלטה להאריך את שירות החובה לבנים לשלוש שנים, אומר ארליך: "יש פה אבסורד. הייתי מצפה מהציבור החרדי להבין את גודל השעה. לא סתם אומרים שחסרים אנשים. משפחות קורסות היום תחת הנטל. אם רוצים אחדות, אחרי כל המלחמה הנוראית הזו, החרדים צריכים להיות חלק מזה".
לדברי ארליך, נושא השוויון בנטל נגע בו במהלך הלחימה. "יצאתי לאפטר של 48 שעות ונהניתי ללכת בשוק בירושלים, לראות שיש שגרה, כי בשביל זה אנחנו נלחמים", הוא מספר, "ופתאום אתה רואה חבר'ה חרדים יושבים ומבלים. הכעס לא היה על עצם הבילוי אלא על ההרגשה שיש ציבור שלא חווה את המלחמה בכלל, לא בשדה הקרב ולא בעורף. המלחמה חידדה את זה שמשהו פה צריך להשתנות. אי־אפשר לדבר על אחדות בלי הפיל שבחדר. לפעמים יש מרמור מכך שיקראו לנו שוב למילואים. אם הייתה עוד התגייסות מצד חרדים, העול היה מתחלק בין כולם".
