יותר מהכל, טיטו ורוחו היא סדרה יפה. היא גם טובה, מעניינת וכוללת כמה ליהוקים שומטי לסת - מג'קי אזולאי ועד רינה מצליח - אבל היופי הוא עמוד האש, זה שצועד מלפנים, מכתיב את הקצב ומהווה אמירה בפני עצמו. יופי שניכר, באופן טבעי, קודם כל ברמה האסתטית, עד שבהמשך מתגלה שהוא מושרש עמוק בקוד הגנטי של הסדרה: בשפה, במוזיקה, בתנועה, בכל צחוק קולני או מבט מקפיא.
חשיבות היופי בטיטו ורוחו אינה מפתיעה: את הסדרה יצרו דינה סנדרסון ויובל שפרמן, שהיו אחראים ל"אורי ואלה", סדרה מאוד יפה לכשעצמה. למעשה, טיטו ורוחו היא ספין־אוף שמתמקד בדמותו המשנית בהגדרה אך מרכזית בתוצאה של צוקי (המכונה גם טיטו): שף־סלב עם שמחת חיים מטרידה, שמעלה תהיה אם הוא מקרה קיצון של חוסר מודעות, או שזאת העמדת פנים מתוחכמת במטרה להתגונן מפני מצוקות הקיום.
הפוקוס על טיטו מגלה עד כמה הוא חריג בסביבתו הקרובה: סמדר, אשתו לשעבר ואם ילדיו (שרית וינו־אלעד) מנסה להתאבד ועוברת לגור איתו ועם עדן, זוגתו הנוכחית וההריונית (מגי אזרזר), שיודעת שהסיטואציה בלתי־אפשרית, אבל גם היא אכולת פחדים ואשמה. וישנו גם רוחו (שמוליק רוזנברג), אחיו של צוקי, המנהל האישי שלו וגם אנטיתזה אנרגטית. יש לו סיבות טובות: הוא משלם המון כסף לאשתו בנפרד, לא מצליח להתגרש ממנה וגר אצל אמא. מה הפלא שפניו נראים כאילו החיים מביסים אותו כל יום 10־0.
חלק מהיופי הנ"ל הוא היכולת להראות שצוקי הוא גם הבעיה וגם הפתרון. הכתיבה מבטאת זאת באמצעות ריקוד רגיש בין אור לחושך: יש בה הומור חריף עם נטייה להפציע ברגעים לא צפויים, לצד סצנות עדינות וחזקות של עננים וגשם. הניגודיות הזאת עוברת בסיוע הצילום הפנטסטי של גיא רז, שמחולל קסמים גם ב"הטבח", והפסקול של גיא לוי. אלא שכל זה היה מתבזבז אלמלא התברר שפבלו רוזנברג, שחוזר לנעליו של צוקי, מסוגל לשכפל את הרגש האקספרסיבי בשיריו ואף להכניס בהם ניואנסים מרהיבים כשחקן. העובדה שסיפור המסגרת נשען על פרטים מחייו של הזמר, ושאחיו במציאות אף מגלם את אחיו בסדרה, רק מגבירה את ההערכה: להיחשף כך בדרמה, כלומר להזמין שאלות על אמת ודמיון, זה לא מובן מאליו.
אולם לפחות מארבעת הפרקים הראשונים עולה שבין טיטו לרוחו, הדמות הכי עוצמתית היא דווקא עדן, שמהווה ייצוג לא שכיח אך מאוד נחוץ של אישה בהיריון מתקדם ואחרי לידה. אם בהתחלה קיים חשש שאזרזר תשעבד אותה למנייריזם שנוטה להעיב על כישרונה, הרי שהוא הולך ומתפוגג עד כדי טור דה פורס מבריק בפרק הרביעי, שבסיומו מופיעות הכתוביות ושוב לא נותר אלא להסתפק בשתי מילים: איזה יופי.
