את הצהרתו של נתניהו מיום רביעי ניתן לסכם בעגה המקובלת בימים אלה ברשתות החברתיות: איך אומרים שוויתרנו על החטופים מבלי להגיד שוויתרנו על החטופים.
נתניהו, שחזר שוב ושוב על הסיסמה שהוא מנסה להטמיע בציבור, "ניצחון מוחלט", לא הותיר ספק שניצחון כזה מבחינתו הוא מיטוט חמאס, ושכניעה לדרישותיו של ארגון הטרור בנוגע לעסקה לא רק שלא תביא לשחרורם, אלא תביא, לדבריו, לטבח נוסף.
יש לנתניהו מזל שה"פרטנר" שלו הוא יחיא סינוואר, ושלשניהם יש אחדות מטרה לשמור על שרידותם. זה מסביר למה כל אחד מהם מתבצר במנהרה שלו: סינוואר מסרב להיפרד מהקלף הכי חזק שלו – החטופים, ונתניהו רוצה להאריך את המלחמה כמה שניתן, כדי לשמור על הקואליציה שלו.
עסקה לשחרורם של החטופים, או אפילו חלקם, מותנית בהפסקת הלחימה, שתקים עליו את שותפיו בממשלה, הבן גבירים והסמוטריצ'ים, ותקצר את חיי ממשלתו. לכן משתמש נתניהו לצרכיו הפוליטיים בתמיכה של חלק (קטן) ממשפחות החטופים, בדרישת הלוחמים שלא להפסיק את האש עד לחיסול מוחלט של חמאס, ואפילו בצוואות של חיילים שנכתבו לפני מותם שבהן הם מבקשים למוטט את הארגון הרצחני. הוא רק נמנע מלצטט - לפעמים את אותם לוחמים עצמם - שרואים את משימתם העליונה בשחרור החטופים.
סינוואר, מצידו, חייב להמשיך את הלחימה כדי להמשיך לשלוט בעזה, לשחרר כמה שיותר אסירים פלסטינים ובעיקר למנוע אלטרנטיבות שיכולות להיכפות עליו על ידי הנהגת חמאס בחו"ל, כמו הגליה למשל.
אפשר לדבר על עוד קווי דמיון - או שילוב אינטרסים - בין סינוואר לבין האיש שבמהלך השנים חיזק את כוחו ומעמדו בהזרמת מיליוני דולרים, בעוד שסינוואר השקיע את הכסף הזה בהתחזקות צבאית. אפשר להזכיר את כל השנים שבהן נמנע נתניהו מהכרעה בעזה והגיע שוב ושוב להפסקות אש בהסכמה. או את המבצעים שצה"ל יזם בעקבות מתקפות טילים על ישראל, שהסתיימו ללא הכרעת חמאס. שלא לדבר על האופן שבו נמנעה ישראל כל השנים לפגוע בראשי חמאס, גם כשזה היה אפשרי.
אבל זה בעיקר העובדה ששניהם מוכנים ללכת רחוק מאוד כדי להשיג את מטרתם, גם על חשבון בני עמם, תוך התמשכות המלחמה לנצח. עד כדי כך, שלפעמים נדמה שאותו פתק מ־2018, שבו כתב סינוואר בעברית לנתניהו, עובר עכשיו ביניהם באופן וירטואלי.
"סיכון מחושב".
•••
אתמול הגיעה לקהיר משלחת חמאס בראשות סגנו של סינוואר, לעוד סבב של שיחות על עסקת פריז. מסתבר שיש עדיין דיאלוג שרחוק אולי מהסכמה - אבל לא נסתם.
החידוש בדברי נתניהו שלשום הוא ההתייחסות שלו לאספקה ההולכת ומתגברת של הסיוע ההומניטרי, שמגיעה לידי חמאס והוא זה שמחליט למי (בעיקר לעצמו) ומתי הוא יחולק. האבסורד הזה הוא בלתי נסבל. גם מי שבעד חלוקה הומניטרית לחפים מפשע מתקשה להבין את הקו שננקט עד כה, לפיו ישראל ממשיכה לחזק את חמאס ומשאירה בידיו את מוסדות השלטון האזרחי. ביד אחת, הצבאית, היא מחלישה אותו, ובשנייה, האזרחית, מחזקת אותו. מה שברור הוא שבהיבטים האזרחיים חמאס נותר בפוזיציה טובה מול האוכלוסייה ושכל עוד הוא יושב ליד הברז ושולט בצרכים הבסיסיים שלהם – הוא משמר את כוחו.
מי שהעלו את ההיבט הזה לראשונה הם סער ואלקין. סער עשה זאת בישיבת קבינט שיזם, ואלקין מפמפם את זה בכל ראיון. נראה שנתניהו הבין, וביום רביעי, בתשובה לשאלה, הבטיח שהם בוחנים את זה. השאלה, למה רק עכשיו. הנושא נמצא על השולחן כבר שבועות. זה בטח ייקח ימים, אם לא שבועות, עד שיימצא פתרון. כבר אמרנו שאף אחד לא ממהר לסיים את המלחמה?
•••
מה יהיה, זאת השאלה שנשאלת בכל מקום. אלה שרוצים שנתניהו יישאר לא מבינים מה הבעיה. איך אמר השבוע השר גולדקנופף: למי רע פה? והוא גם הסביר: "64 חברי כנסת, יש להם משרדי ממשלה, יש תקציב מסודר. יום אחרי המלחמה הממשלה צריכה ליפול? מה שייכת הממשלה למלחמה"?
מה באמת היא שייכת? או כמו שאומרים: מה קשור? אבל למה לדבר על הניתוק של השר, אם אפשר לדבר על הניתוק של משפחת נתניהו שמסדרת לעצמה שיפוץ לבריכה באמצע מלחמה, או של הגברת נתניהו, שבאה השבוע לבית המשפט שדן בתיק של נתניהו כדי להלך אימים על העד, היועמ"ש לשעבר יהודה וינשטיין, כאילו מדובר במתמחה צעיר וחסר ניסיון. או במילצ'ן.
או כמו שאפשר לדבר על פינת הביזאר, או הבזאר, השבועית של ח"כ טלי גוטליב, שהעלילה השבוע על אמסלם שהוא שותה וודקה, בעוד שהוא שותה בכלל ערק. בתגובה, קירב אליה אמסלם את פניו כדי שתרחרח את הבל פיו.
יכול להיות שאם זה לא היה זמן מלחמה, כל זה היה עובר רק כאנקדוטה נלעגת, כרכילות. אלא שהפעם יש לזה לגיטימציה מלאה: הכל פה כל כך נורא. אנשים הולכים עם משקולות על לבם. עם עצב אינסופי. עם חרדה לבני משפחתם החטופים. לילדיהם הלוחמים. עם דאגה אמיתית לגורל המדינה. והנה, בתוך בית הנבחרים, יש אנשים שכנראה לא הבינו מה קרה כאן לפני ארבעה חודשים. הם מעודדים את הציבור לקנות בתים בגוש קטיף, מעליבים את הנשיא ביידן, מעבירים תקציב שאין לו שום קשר לצורכי המלחמה, מניחים חוק גיוס שיכפיל פי ארבעה את שירות המילואים, יעלה את גיל המשרתים ויאריך את שירות החובה לשלוש שנים – בעוד שחוק הפטור לחרדים נותר על כנו.
אז מה הפלא שבאווירה כזאת מרשה לעצמו גולדקנופף לשחרר עוד אמירה שנראית כמו יריקה, הפעם בפניהם של אלפי המפונים מהעוטף. אחרי המלחמה, הוא הבטיח, יקומו בבארי ובכפר עזה ישיבות.
