על צעדים בנקאיים של ארצות־הברית נגד ישראלים. הצעדים שנקטה ארצות־הברית נגד מי שחשודים בעיניה כמתנכלים לפלסטינים הם מהלך קשה, שגם אם יש לו עיגון בחוק האמריקאי הוא מטיל בהכרח צל על יחסה של ארצות־הברית למערכת האכיפה שלנו. מניסיון רב בתחום היחסים עם השלטונות האמריקאיים, הדברים תלויים באמון: אמון מדינתי ואמון אישי.
שנת 1986 הייתה "שנת ציד" כלפינו בעקבות פרשת פולארד שהתפוצצה בנובמבר 1985. שלטונות החוק האמריקאיים חיפשו אותנו בצורות שונות. אחת החמורות הייתה טענה כלפי תע"ש, שהייתה אז יחידת סמך של משרד הביטחון, בקשר לשימושים ברכיבים אמריקאיים מסוימים. מעמדה של שלוחת תע"ש בארצות־הברית לא היה מוסדר כדבעי, והאמריקאים טענו כי אין לה חסינות מחיפוש במשרדיה שם ומחקירת אנשיה על פי צווי זימון משפטיים. היה זה קו אדום לישראל. צוות קטן בראשותי (אז כציר בוושינגטון) ובהשתתפות היועץ המשפטי למערכת הביטחון, משה קוחנובסקי, והיועצת המשפטית לתע"ש, מרגלית נוף, ניהל משא ומתן אינטנסיבי וקשה עם צוות משרד המשפטים ומשרד החוץ האמריקאי, בראשות סטיב טרוט, אז המשנה לתובע הכללי ולימים שופט בכיר. הגענו להבנה שכללה שיתוף פעולה נאות מצידנו, אך מנע חיפוש וצווי זימון לאנשינו. כשכבר עמדנו לחתום, חל עיכוב. התברר שתובעים פליליים מחוזיים הביעו התנגדות תקיפה להסכם. טרוט, מכר מכבר, הזמינני לחדרו בארבע עיניים, ואמר כי הוא נוטל על עצמו להכריע נגד תובעים אלה, אך מבקש מילת כבוד שלי שאנו נקיים את התחייבויותינו בהסכם, שאחרת יובך מאוד. הסכמתי ודיווחתי על כך לשר הביטחון יצחק רבין ולאחרים. ההסכם נחתם על אתר, ולמיטב ידיעתי מומש כראוי. הבאתי סיפור זה כדי להעמיד על חשיבותה של יצירת אמון אישי. ולא פחות, כמובן - יש לאכוף נגד מי שראוי לאכיפה ויש ראיות נגדו. הקושט עצמו יוכל לקשוט זולתו. והכל - בתנאי של ראיות.
על ארצות־הברית. הבעיות כיום ביחסים עם האמריקאים ניכרות. אין עלינו לרקוד לפי חליל אמריקאי, אך בוודאי השכל הישר בליבתו מצווה שלא להתגרות בלא צורך ולא כל שכן להתערב בפוליטיקה פנימית שם, כפי שאירע מפי אחד השרים, שאינו יחיד בכך במערכת הפוליטית. ריבונותנו וכבודנו הלאומי כבודם במקומם, אך אותו אמון מדינתי ואנושי קשור גם בדבר טבעי - עלבונות מזמינים כתף קרה, ולנו נחוץ יחס של חמימות.
על התקציב ועל חוק ההסדרים. עגלת התקציב נעה לאיטה, לאיטה מדי בפרמטרים של החוק ובעיקר היחס לכנסת, שהזלזול בה ניכר. הדיונים על התקציב, אולי החשובים שבדיוני הכנסת, יצטמצמו לימים מעטים, ובכלב התקציב מכשכש זנב ארוך. חוק ההסדרים ראשיתו ב־1985, כשיצאנו מן המגה־אינפלציה בעזרת ארצות־הברית, והותנה סיוע נדיב נוסף שקיבלה ישראל בחקיקת חוק יסודות התקציב. באותם ימים, כדי להשלים את המלאכה, הומצא גם חוק ההסדרים. מאז ואילך הפך חוק ההסדרים לכלי חביב בידי האוצר להעברת רפורמות שלא יצליח לדעתו להעביר בחקיקה רגילה. הדבר סירס את הכנסת במובנים רבים, כי נושאים חשובים שהייתה צריכה לדון בהם, תוך שקיפות ציבורית ושיח ציבורי, נחקקים באופן חפוז כחלק מרכבת התקציב. יועצים משפטיים לממשלה - לרבות אנוכי - ובית המשפט העליון התקוממו על כך, וגם יושבי ראש כנסת ניסו לשמור על כבודה. הם הועילו חלקית. אני רוצה לקוות ולהאמין שגם עתה יש הנאבקים בדבר לא ראוי, אף אם הפעם הוא מצומצם מהרגיל, כי עסקינן בתקציב מתקן בלבד.
על יצהר ועל איתמר. נלקח בימים אלה רס"ן יצהר הופמן הי"ד מיחידת שלדג, גיסם של בתנו וחתננו, גיבור במלוא מובן המלה - ביום הטבח בבארי, בקרבות בעזה שבהם נפצע, חזר אל משמרתו ונפל. בהלוויה ובשבעה ביישובו אשחר בגליל שמענו דברי הוקרה לעילא במונחי "גיבור ישראל", "מצביא" וגם מפקד אנושי - תוך דמע של פקודיו ומפקדיו. סמלית, הוא נקבר בחלקה סמוכה לקברי הל"ה וחללי גוש עציון מתש"ח. מלחמת קוממיותנו נמשכת. ונלקח גם איתמר טס ע"ה, איש חינוך, מנהל בית ספר "ברנקו וייס" בבית־שמש וחונך אוכלוסיות מוחלשות, מוערך ונערץ, בדמי ימיו. דברי ההוקרה מפי עמיתיו בחינוך בהלוויה האירו דמות מופת, מענטש שגם מוכר ככזה למשפחתנו. זכרם ברוך ומורשת הקרב והחינוך שהותירו ראוי שתיזכר.
