הם רגילים לתת שירות אדיב ולבבי לאורחים, אבל מאז 7 באוקטובר מדובר בהרבה יותר מזה. עובדי מלון הרודס תל־אביב, מרשת מלונות פתאל, קיבלו כבר באותה שבת בערב מפונים מקיבוץ ניר עם מהעוטף, שנשארו שם עד היום. ביחד הם עזרו להם להקים מחדש את הקהילה, כולל סוויטות שהוסבו לגני ילדים ולכיתות לימוד, משרד רווחה, מרפאה ואפילו ה”גרין פאב” שהעתיקו מהקיבוץ למלון, והפכו לבני משפחה. שמענו מחמישה עובדים במלון על הקשר האישי שנרקם בצל המלחמה, קשר לחיים.
"מרגישה כמו מרי פופינס"
המנכ"לית, רחלי אמסלם, 42, מתל־אביב:
"אני זוכרת את המבטים של כל אחד ואחת מהאורחים כשרק הגיעו לכאן. הם היו מפוחדים, מבוהלים ואבודים. הרגשתי שאני צריכה לאסוף את עצמי ולהיות סלע איתן עבורם. אני מרגישה שנפלה בחלקי הזכות להיות חלק מהמסע שלהם. אני שותפה לרגעים הקשים והעצובים, וגם לשמחים והמרגשים. חווינו התחלות חדשות במלון, כולל שמונה לידות, ימי הולדת, חגיגות בנות ובני מצווה, חתונות, והפכנו למשפחה אחת גדולה. כשהילדים חוזרים מבית הספר הם רצים אליי ומחבקים אותי ואני מרגישה כמו מרי פופינס. גם את כל הכלבים אני מכירה באופן אישי. בלי בוקר טוב לדייסון, הסאן ברנרד המעורב, אני לא מתחילה את היום.
"אני פה בשבילם בכל עניין. כשאחת האמהות לא מספיקה להגיע מהעבודה להוציא את הילדה מהגן במלון, היא מרגישה בנוח לצלצל אליי ולבקש שאשמור עליה עד שתחזור. היו נשים שסיפרו לי שהן מתגעגעות לאפות, אז הזמנתי אותן אליי הביתה לבוקר של אפייה. גם שני הילדים שלי התחברו לילדי הקיבוץ, ומבלים איתם במלון או אצלנו בבית. אני שותפה בכמה קבוצות ווטסאפ של חבר'ה מהקיבוץ, שם כבר יצרנו שפה והומור משלנו על השגרה החדשה. פתחנו גם קבוצה יחד עם השף ואנחנו עושים שינויים בתפריטים.
"אני מרגישה שהם כבר מזמן לא אורחים, הם בני משפחה, ולא פעם אנחנו מדברים על זה שכשהם חוזרים לקיבוץ אני באה איתם. אחרי שאיתי מבורך ושחר שוורץ סיפרו לי על הפאב שלהם בניר עם, פניתי לדוד פתאל, ביקשתי שיתרום את אחד משטחי המסחר שלנו והוא מיד נרתם לעניין. האושר על פניהם, כשסיפרתי להם שהגרין פאב שלהם עובר למלון הרודס, היה שווה הכל".
"עוגות ליום ההולדת"
אחראי המטבח, מארק חכמוב, 49, מפתח־תקווה:
"כל המפונים מכירים אותי בשם ואני יודע מה כל אחד מהם אוהב, ממידת העשייה של הבשר ועד רגישויות של צליאקים, סכרתיים וכו'. אבל לא רק באוכל אני עוזר. בשישי האחרון למשל, פנה אליי בחור שסיפר לי שאשתו ילדה את בנם הבכור והוא רוצה לסדר ולפנות את החדר וצריך קרטונים. הלכתי למטבח, צימצמתי סחורות ועליתי אליו לחדר עם שישה קרטונים. מפה לשם עמדנו ודיברנו, ומה מתברר? שהוא נולד וגדל בקריית־גת, לידי.
"או אורחת אחרת, שלבן שלה היה יום הולדת שש וקיבלה עוגות מהקונדיטורית. ניגשה אליי גם אישה מבוגרת, סיפרה לי שהבת שלה ילדה וביקשה טייק־אוויי בשבילה. עברתי איתה בבופה והסברתי לה מה טוב לאמהות מיניקות, במה יש ברזל ויחזק את היולדת וכו'. מרגש אותי לדאוג להם, מבחינתי זו תרומה למאמץ הלאומי".
"קשר לכל החיים"
הקב"טית קים נתן, 29, מתל־אביב:
“כשהילדים יוצאים לבית הספר בבוקר וכשהם חוזרים, הם תמיד עוצרים לידי ונותנים חיבוק. בגלל שעליתי מארצות־הברית, אני הרבה פעמים עוזרת לילדים בשיעורים באנגלית. התפקיד שלי בדרך כלל הוא לדאוג לביטחון האורחים במלון; עם המפונים זה הרבה מעבר, זה קשר לכל החיים. וכמו שאני דואגת להם - הם דואגים בחזרה. יהיה לנו עצוב כשהם יעזבו אותנו".
"שיהיה להם נעים ונוח"
סגנית מנהלת המשק, אנסטסיה רזניקוב, 36, מבת־ים:
"אני מזהה את רוב האורחים גם בשם. יש אורחת שפנתה אלינו וביקשה שידה ספציפית לחדר עם מגירות כי היא הייתה צריכה מקום נוסף לאחסון. חיפשתי בכל המלון עד שמצאתי בדיוק מה שהיא רוצה. אורחת אחרת ביקשה שנוציא מהסוויטה שלה את הספה הגדולה ונכניס במקומה שתי ספות נפתחות קטנות. צריך להבין שבדרך כלל לא מוציאים ריהוט מחדרים, אבל כולנו מבינים שמדובר כרגע במקום המגורים שלהם ואנחנו עושים הכל כדי שיהיה להם נעים ונוח. לפני כחודש מנהלי קהילת קיבוץ ניר עם הגיעו לארוחת צהריים של חברי הצוות, ביקשו להודות לנו והעניקו לכולנו במתנה שמיכות עם הכיתוב: ‘תודה מקרב לב, ממשפחת ניר עם’. אין ספק שהם חלק מאיתנו".
"מוסיפה גם הפתעה"
צ'קרית חדר האוכל, מורן צפדיה, 44, מתל־אביב:
"אני פוגשת אותם כל בוקר בחיוך גדול. יש ילדים שאני קשורה אליהם במיוחד, ובבקרים גם מכינה להם קופסה לבית הספר. אני יודעת מה הם אוהבים לאכול ולפעמים גם מוסיפה הפתעה בפנים. אני מכירה את כל הסיפורים שלהם מאותה שבת טראומטית. איפה זה תפס אותם ומה עבר עליהם. אני מקווה בשבילם שיחזרו מהר לביתם, כי אין כמו בית, אבל יהיה לי ממש עצוב להיפרד מהם".
