הוא חלף מולי בשבוע שעבר עם כניסתי אל הכותל המערבי בשעה לילה מוקדמת. זיהיתי אותו מיד: אבי אוחנה מקריית מלאכי, אביו של הצעיר החטוף יוסף־חיים אוחנה בן ה־23, שב־7 באוקטובר הוכה ברשעות חייתית על ידי מחבלי חמאס ונחטף לעזה. עצרתי את אביו והתעניינתי בשלומו. "לא פשוט", השיב והתאנח, ומיד המשיך: "אנחנו מתפללים כל יום שיחזור הביתה בריא ושלם, ובטוחים שכך יהיה".
במשך דקות ארוכות תיאר לי את מסכת הכאב והאמונה שמתערבבים אצלו זה בזה, וסיפק הצצה לחיים של אב אחד לחטוף אחד. חיים של גבורה בלתי נתפסת וערבות הדדית נדירה. "איבדתי בעבר ילד בן שמונה שנפטר ממחלה", סיפר בטון כאוב, "אבל אי־הוודאות עכשיו כואבת לי יותר. אני נשרף מבפנים. אי־אפשר להבין מה עובר עלינו בכלל".
אבי עצר את שטף דיבורו והביט לצדדי שביל הכניסה. מתפללים מכורבלים במעילים נכנסים פנימה. "אני רואה פה אנשים הולכים, באים, חוזרים, ואצלנו, ההורים לחטופים, העולם עצר מלכת מאז אותה שבת. העולם מבחינתנו נעצר שם ושום דבר לא התקדם. מחכים לילדים שיחזרו אלינו ובינתיים מתפללים ומחזקים אנשים באמונה, זו שליחות חיי עכשיו".
הבטתי עליו מהופנט והתמלאתי בהערצה. לא רק שהוא לא נשבר, לא רק שהוא לא מתמסכן, הוא מסתובב יום ולילה כדי לחזק אחרים בכל רחבי הארץ. החיים אצל כולנו המשיכו כרגיל, אצל הורי החטופים החיים נעצרו מלכת. שמש בגבעון דום.
כולם, כולנו, לא מפסיקים לדבר, ובצדק, על החטופים שלנו בעזה; משתפים בסיפורים על גבורתם, משחזרים פיסות זיכרון מחייהם, מעלים את דמותם בכל פוסטר אפשרי, זועקים את כאבם בכל פורום, והכל מתוך המטרה הנעלה והחשובה של פדיון שבויים. אבל נראה לי שהגיע הזמן להצדיע להוריהם הגיבורים והמלאכים של החטופים והחטופות. ההורים שנוסעים בכל רחבי העולם בכדי לקבל עוד גרם של סיכוי להשבת ילדיהם. ההורים שלא נכנעים לכאב העצום וממשיכים להישאר חזקים עבור ילדיהם.
"הבן שלי היה בנובה", סיפר לי אבי, "ובמשך שעות הציל נשים ונערות שנפגעו קשה, הוא פשוט נכנס לתופת כדי להציל חיים. הוא גיבור, משוגע אמיתי, הרבה יותר ממני, שמוסר חיים בשביל אחרים, לא רואה בעיניים. אני גאה בו, כמה שאני גאה בו". הוא גילה לי שנחשף לרגעי החטיפה באמצעות תיעוד ממצלמה של אחד המחבלים, שאותר בשטח על ידי צה"ל. "הסתקרנתי וביקשתי לראות ומשלחת של צה"ל באה אליי לבית להראות לי. כמעט התמוטטתי כשצפיתי. הסתכלתי לו בעיניים, ראיתי את העוצמה שלו. לפחות שמחתי שלא ירו בו. אני יודע שהוא חי ובעזרת השם עוד אזכה לחבקו".
מצמרר לגלות שבכל נשימה שלו, של האב החטוף, הוא חושב על בנו. "כשאני לוגם מים", סיפר, "אני כואב על יוסף־חיים, שאולי אין לו מים לשתות עכשיו. אני חושב עליו בכל רגע, ביום ובלילה". בשבוע שעבר הוא נפגש עם ראש הממשלה נתניהו, דרש ממנו להיות חזק מול חמאס ולא לוותר להם. "אמרתי לו שאסור להיכנע לחמאס ושצריך לעשות הכל כדי להחזיר את הילדים הביתה", שיחזר.
רציתי לחזק אותו ולומר לו מילות עידוד, אבל בתום השיחה האקראית איתו, גיליתי שהוא בעצם חיזק אותי ושאני נותרתי פעור פה, ללא מילים. לא יודע מאיזה חומר קרוץ אוחנה, ועוד 135 הורים, אבל אין ספק שהם גיבורי־על.
מנחם כהן הוא עורך בתקשורת החרדית
