אופרת ראפ בסגנון פילם נואר, פרודיה על הצבא עם שירי 'ערוץ הכיבוד', ועכשיו מיוזיקל צבעוני קלאסי עם ריקודי סטפס סטייל 'שיר אשיר בגשם' ו'לה לה לנד'. שלושה סרטים מוזיקליים מעולים תוצרת הארץ בשנתיים ('העיר הזאת', 'עולה לראש', ו'המנצחים'), עם ערכי הפקה מרשימים הם עוד לא בדיוק טרנד, אבל הם כן אופנה: דווקא התעשייה המקומית, חובבת הריאליזם המדכא וסרטי המשפחות העצובות (ב'אופיר' אלו עדיין שולטים, ושלושת הסרטים הנ"ל הושלכו הצידה), נפתחת לקולנוע חדש. בשלושת המקרים מדובר גם ביוצרים צעירים שמכוונים לקהל בן גילם, שכבר לא נתקע סביב הנקודה "אבל למה הם שרים ככה בלי סיבה". כי זה קולנוע, זה למה.
הסרטים שלנו חזרו לפזם בלי ייסורי מצפון לראשונה מאז 'קזבלן', או 'שלאגר', אך מה שיותר מעורר גאווה הוא ששלושתם מקומיים לחלוטין: במקרה של 'העיר הזאת' ו'עולה לראש' זו ממש חגיגה על מילים, ביטויים, חרוזים, סלנג, כפל משמעויות בעברית שהיו גורמים לאליעזר בן יהודה או לאסף אשתר להסתחרר. ב'המנצחים' זו פחות העברית בשירים, ויותר התוכן. וכאן כבר יש מבחן מעניין. כי 'המנצחים' ספציפית חוזר למלחמת ששת הימים כדי להרהר במה זה בכלל ניצחון, ולחטט בכל הטראומות שכל סבב לחימה מביא, עם גיבור שהוא פוסט־טראומטי.
וכאן עבר והווה משתלבים: במאי 'המנצחים' אלירן פלד, שסרטו הוצג בתחרות הפסטיבל הסרטים בחיפה באוקטובר האחרון שלושה ימים לפני אתם יודעים מה, לא נשאר אדיש כשאחד מחברי הצוות - איש הסאונד ליאור ויצמן ז"ל - נרצח בשדרות בבוקר 7 באוקטובר והכוכב ידין גלמן נפצע קשה בקרב ההרואי על בארי. בהחלטה מבריקה הוחלפה פתיחת הסרט השמשית לביצוע מלנכולי ל'פרח הלילך', שממסגר אותו מחדש כיצירה על 7 באוקטובר. קצת כמו מה שעשה ספייק לי כשצילם את חורבות התאומים לפתיחת 'השעה ה־25' והפך בהחלטה אחת את סרטו לקינה על 11 בספטמבר.
סרטים על 7 באוקטובר עוד יציפו אותנו בשנים הבאות - אבי נשר, טליה לביא, איילת מנחמי כבר מחממים מנועים - אבל בינתיים יש משהו מרגש בזה ששוב הוכח שקולנוע הוא לא עניין סטטי: גם סרטים שכבר מוכנים הופכים בדיעבד לנבואיים. ובמקרה של 'המנצחים', הנה ההוכחה שלפעמים הטיפול הנכון בטראומה הוא לא בדרמה עצובה, אלא דווקא בשיר, הומור וריקוד. את זה גם חנוך לוין הבין.
