פטריק מלרוז 4 — חלב אם // אדוארד סנט אובין } תרגום: דבי אילון } הקיבוץ המאוחד, פועלים } 268 עמ'
כשקוראים את אדוארד סנט אובין מנקרת מחשבה אחת ויחידה: למה מישהו אחר בכלל כותב? למה מישהו טורח? נדמה שסנט אובין יכול לכתוב את כולם ואת הכל: את כל המחשבות, את המחשבות שמתחת למחשבות, את הרגשות הכמוסים ביותר, הנקלים והנעלים, המבצבצים מתחת לעזובת הפסאדה. גם את 'חלב אם', כמו את הספרים הקודמים של פטריק מלרוז, תירגמה דבי אילון. חלק זה, הרביעי במספר, שיכול להיקרא גם כספר עצמאי, היה מועמד לפרס בוקר והוא אכן מתעלה על קודמיו; עניין שלכאורה הוא בלתי אפשרי, אך הנה, ניסים קורים, לפחות בספרים.
עשר שנים אחרי הספר הקודם, פטריק מלרוז הוא כעת עורך דין כבן 40, נשוי ואב לשניים. פטריק הזה הוא מושא הזדהות רחב יותר. מעמדה הכלכלי של משפחתו, אף שהוא נוכח גם כאן, אינו באמת רלוונטי. הבעיות של פטריק כבר אינן יחודיות לנצר נרקומני למשפחת אצולה, אלא כאלו שיכולות, בגרסה כזו או אחרת, לאכלס כל בית בורגני ממוצע. ואולי דווקא בגלל עובדה זו, הברק של סנט אובין ככותב בולט יותר. כלומר, קל להרשים עם עלילות פרועות על סמים קשים ומסיבות של מיליונרים, אבל כדי להלך בשדות החרושים ביותר של הסיפורת — נישואים, הורות, בגידות ופחד מוות — ועדיין לכתוב דברים שלא קראנו קודם, נדרשת גאונות.
בניגוד לספרים הקודמים בסדרה, שעלילתם נתחמה לפרקי זמן מצומצמים, נפרס 'חלב אם' על פני ארבעה קיצים בראשית האלף. שלושה מהם בפרובנס, כשפטריק, אשתו וילדיו נופשים באחוזת המשפחה שאמו של פטריק החליטה להוריש לאיזה נוכל ניו־אייג', ואחד בארה"ב, במהלך חופשה חסכונית. כל אחד משלושת החלקים הראשונים מביא את הדברים מבעד עיניה של אחת מהדמויות — רוברט בן החמש, פטריק עצמו ומרי אשתו, ואילו החלק הרביעי עובר בין נקודות המבט של שלושתם.
בפתיחה היפהפייה נזכר רוברט בן החמש בלידתו: "הכל עמד בספק, מלבד העובדה שהופרד מאמו. עכשיו, משהבין שיש הבדל ביניהם, אהב את אמו בחריפות חדשה. קודם היה קרוב אליה. עכשיו ערג להיות קרוב אליה. טעימת הערגה הראשונה הייתה הדבר העצוב ביותר בעולם". הזיכרונות האלו "חוזרים" אליו חודש אחרי שנולד אחיו התינוק, תומס. ההיזכרות — או ההמצאה — של שעותיו וימיו הראשונים, הן הדרך של רוברט להתמודד עם הקנאה במערכת היחסים הסימביוטית של אמו ושל אחיו הקטן. "הוא הרגיש איך הינקות שלו מתפוררת, ובין התרועות שנלוו לכל צעד קטן לעבר האזרחות המלאה שמע את לחישת האובדן. משהו התחיל לקרות ככל שהדיבור קנה עליו שליטה".
רוברט מתאבל על אובדן הינקות, שצועד שלוב זרוע רכה עם רכישת השפה ופענוח העולם, אך זוהי גם קינתו של הסופר שמילותיו לעולם לא יספיקו לאחוז את חוויית החיים השלמה. "ברגע שיש לך מילים אתה חושב שהעולם הוא כל מה שאפשר לתאר, אבל הוא גם כל מה שאי־אפשר לתאר. במובן מסוים הכל היה מושלם יותר כשלא יכולת לתאר שום דבר".
החלק הזה כל כך יפה ופיוטי, תמים ובוגר בו־זמנית, שכשמתגלה, בראשית החלק הבא, שנפרדנו מנקודת המבט הייחודית של רוברט, עולה החשש שההמשך יהיה נפילה. אבל לא, לא אצל סנט אובין. הקיץ השני הוא הקיץ של פטריק, שמתמודד עם אובדן הבית של המשפחה לטובת מרכז הממבו־ג'מבו הרוחני שנפתח בו, עם אהדתו למשככי מציאות למיניהם, עם אמו החולה והמזדקנת השואלת נפשה למות, עם העובדה שמרי משוקעת כל כולה בתומס התינוק ואינה חפצה בו יותר, ועם הרומן שהוא מנהל עם ג'וליה, אהבת נעוריו. כאמור — חומרים בנאליים. אבל כשם שפטריק "סמך על הלילה, שייתן לו קורס מזורז ביאוש האמיתי השוכן מתחת לימים המעופשים, המרוחקים, המהנים פה ושם", כך אנחנו יכולים לסמוך על סנט אובין להעביר אותנו את אותו קורס ממש. למשל: כשג'וליה אהובתו נגעלת אינסטינקטיבית מביסקוויט מעוך ומרויר שמושיט לה תומס התינוק המתוק, לפתע "התחוור לפטריק שלא יוכל להתעלס עם מישהי שלא מבינה את הנדיבות של תומס בצורה כה מוחלטת". יפה, לא? קצת בנאלי, אולי טיפה צדקני, אבל בסך הכל תובנה יפה על נפש האדם וההורה. מה שעושה את סנט אובין לסופר שהוא, זה שהוא ממשיך את המשפט כך: "או שאולי יוכל? למרות סלידתו, הוא הרגיש איך תאוותו ממשיכה לדהור, באופן שאינו שונה כל כך מתרנגולת ערופה". וזו האמת, מוגשת על מגש קוק. •
