ביום השלישי שלו כמילואימניק בסיירת צנחנים בעזה, טל מורד ישב וכתב מכתבי פרידה. "הבנתי שאין ברירה. אני לא יכול להתכחש לכך שיכול לקרות לי משהו, שאולי אני לא אחזור", הוא משחזר; "בהתחלה הדחקתי. אתה רואה לוחמים שיושבים, כותבים מכתבים ובוכים. אבל אני ברחתי מזה. ואז, באחת המשימות שלנו, כשפעלנו בבית חאנון, התפוצצה עלינו הדלת. חלק מהלוחמים עפו מההדף. אם הייתי קצת יותר קרוב זה היה נגמר באסון. יום אחרי, כשהיו כמה רגעים של שקט, התיישבתי לכתוב".
ואתה מדמיין את הרגע שיקבלו את המכתב הזה?
"לא באמת רציתי להאמין שאני נפרד. לא רציתי ללכת לשם בראש. אתה נכנס לבתים של מחבלי חמאס שיצאו לטבוח ב־7 באוקטובר. מוצא מחסני אמל"ח. לחמאס יש כל כך הרבה נשק ברמה שהוא זרוק כמו זבל בבתים. ואז אני חושב על האנשים ביישובי העוטף שנכנסו להם לבתים, שחטו ושרפו אותם, ואומר, הלוואי שהמחבלים האלה היו פה עכשיו. בגלל זה לא ריחמנו על אף מחבל שראינו בעיניים. אתה הולך ברחוב ורואה גופות של מחבלים כאילו אלה נבלות. פתאום להקה של כלבים אוכלת גופה. דברים הזויים. ברגע האמת זה לא מעניין אותך, אבל ביום שאחרי זה שורט אותך. אתה אומר, מה ראיתי פה?"
מלחמה.
"מלחמה. לא ידענו מה זה אומר בכלל. כשאתה חווה את זה בשטח אתה מבין את המשמעות של מלחמה וחייב להגיד לעצמך שהדבר הזה נורמלי".
× × ×
בחיים שקדמו ל־7 באוקטובר מורד בן ה־23 היה כוכב. הציג קוביות בבטן ב'הישרדות', סיפק זוגיות פוטוגנית עם הדוגמנית מאיה קיי (שכבר הפכה לאקסית), שידר פיס אנד לאב על שלטי חוצות כפרזנטור של 'רנואר'. עכשיו העיניים הכחולות שלו אטומות. הוא בוהה בלוגמות הקפה ובדוחפי העגלות על מדשאות מתחם שרונה במרכז תל־אביב, מטרים ספורים מהדירה החדשה שאליה עבר שישה ימים לפני המלחמה, ומודה שזה מוזר. "את רואה פה אנשים שמחים, שותים קפה, עובדים. מצד אחד, אני אומר איזה כיף שזה קורה ושהייתי חלק ממה שמאפשר לחיים האלה להתקיים, אבל מנגד אני נזכר בכל אותם רגעים שחוויתי שם, וזה לא כיף", הוא אומר. "אני לא זוכר מתי נהניתי בחודשים האחרונים, לא זוכר מתי היה לי כיף או טוב. שום דבר כבר לא מרגש אותי, זה מתסכל".
אתה מנסה לחזור לשגרה?
"אני מנסה לפעמים לצאת לחברים גם אם אני לא רוצה. אני הולך ללימודים, אבל לא מצליח להתרכז בשיעור מתמטיקה כי חבר שלי נהרג ולא הייתי איתו שם. באותו רגע לא בא לי את השגרה, היא לא עושה לי טוב. יש לי חברים טובים ואנשים אומרים לי, דבר איתנו, אבל הם לא באמת מבינים אותי. מה זה ייתן לי לספר שקשה לי? אף אחד לא מבין עם מה אני מתמודד".
מה עשית עם זה?
"מצאתי פסיכולוג שאני הולך אליו פעמיים בשבוע. אני אדם של חברים, איש של משפחה, ופתאום קצת אין לי את זה. אני מבין שאני לא אותו טל, אבל אני רוצה להאמין שזו תקופה שתעבור, ואם זה המחיר שאני צריך לשלם, הייתי עושה את זה גם עוד מיליון פעם".
"ביום שישי, 6 באוקטובר, הייתי בחתונה", הוא משחזר, "השתכרנו, היה כל כך כיף, ויום אחרי זה אני קם בעשר בבוקר עם הנגאובר, לא שמעתי את האזעקות, ואני יוצא מהמקלחת ל־11 שיחות מהמפקד שלי. אני חוזר אליו והוא אומר לי לרדת למטה, שהוא עוד כמה דקות אוסף אותי לבסיס. הייתי בטוח שהוא צוחק. לא הבנתי מה קרה. פתאום אני מקבל סרטונים, חיילים מתים, אזרחים נרצחים. לקחתי תיק קטן עם כמה בגדים ובושם שאני אוהב. במקביל אני מדבר עם אחי הקטן שמשרת בגולני ובודק מה איתו. באותו סוף שבוע הוא היה בגימלים כי שבר את האצבע, באותן שעות נהרגו שישה חיילים מהמחלקה שלו. הוא באותו רגע עזב הכל וטס לשם, ובדרך שמע שחברים שלו נהרגים. המפקד שלי אוסף אותי, התייצבנו בבסיס, חתמנו על נשקים שלא היו מאופסים בכלל, זרקו עלינו את הציוד ואמרו 'סדרו את עצמכם, אתם צריכים להיות בבארי'".
היה פחד?
"באותו רגע הפחד מתערבב עם לחץ ואדרנלין, אבל כן. בסוף הגענו לצומת סמוך לכפר עזה, כוחות מהשטח העבירו לנו משם גופות של אזרחים בהאמרים, אנחנו פיזית מרימים אותן ומעבירים אותן למשאיות ותוך כדי שומעים יריות ואזעקות וטילים, ואתה אומר, בוא'נה, לפני פחות מ־14 שעות הייתי בחתונה, ועכשיו אני מפנה גופות של אזרחים. זה רגע שנחרת בך. המיינדסט משתנה. יום אחד אתה שמח ובפיק של החיים שלך, ויום אחרי אני מוצא את עצמי מרים גופות. עשיתי לעצמי הכנה מנטלית".
תסביר.
"הבנתי שאני צריך להיות במאה אחוז ניתוק רגשי. אם אשקע למחשבות ולדאגות אקרוס נפשית. הבנתי שמעכשיו אני מאה אחוז לוחם, מסכן את החיים שלי, ושיכול להיות שלא אחזור. משם עברנו לשלושה שבועות של אימונים, הרבה תרגילי לחימה בשטח בנוי, וזה קשה, אנחנו לא בכושר, ופתאום סוחבים משקלים, ואין יציאות הביתה, אתה מרגיש שסוף העולם הגיע".
יש רגעי התפרקות?
"זה מגיע ברגעים. פתאום אני מתעורר בבוקר, רואה חבר בסערת רגשות ואנחנו מתחבקים ובוכים יחד. אלה רגעים מרגשים, זו לא בושה לבכות. זה חלק מהכוח. כלוחם אתה צריך גם לבכות וגם להבין שאתה מסכן את החיים שלך".
איך נראים הרגעים שלפני הכניסה לרצועה?
"אלה רגעים מאוד מורכבים, הרבה יותר מעצם הכניסה עצמה והלחימה בשטח. זה חוסר ודאות, יושבים ועושים נוהל קרב, והמפקד אומר לנו שבגזרה שלנו יש כמה מאות מחבלים. אמרנו, מה זה מאות מחבלים? אתה לא יודע איך לאכול את זה. ואז צריך לכבות את הטלפונים, ולפני זה מתקשרים למשפחות. אני מתקשר לאבא, לאחותי, לאחי".
מה אומרים בטלפון?
"אני בעיקר מנסה להרגיע, אומר לאבא שלי, 'תהיה רגוע, אני בטוב, אני חזק, מבטיח לך שיהיה בסדר'. הוא שואל אותי, 'אתה נכנס?' ואמרתי שכרגע לא כי הבנתי מה זה יעשה לו, כי במקביל גם אח שלי נכנס לעזה, ורציתי להקל עליו. ואז מגיע הרגע. אנחנו עולים לאוטובוס, מגיעים לשטח הכינוס ואתה רואה סרט. חצות, חושך אימים, מאות חיילים עם נשקים ותיקים, והמשאיות המבצעיות מחכות לנו. עושים חי"ת, נותנים רגע איזו צעקה של סיירת צנחנים, מכניסים את עצמנו לסוג של טירוף. הבנו שאנחנו צריכים להיות חזקים אחד בשביל השני. ולכל אחד היה את הרעל בעיניים של 'אני מבין למה אני עושה את זה'. שיש פה תינוקות באיזו מנהרה, שאנחנו באים להציל את החטופים.
"אנחנו עולים על קסדות ונשקים, ונכנסים. ואז - גלקסיה אחרת. רכס עם כמויות של בתים. פתאום שומעים את חיל האוויר, פיצוצים, טנקים, מאגים, כוחות חי"ר. אתה מבין שברגע שאתה יורד מהמשאית אתה יוצא להילחם".
מה עשיתם שם?
"טיהרנו בתים ממחבלים, מאמל"ח. היה לנו אירוע שבו פתאום אישה זקנה יצאה מאיזה בית והרימה ידיים וצרחה שהיא נכנעת, ומאחוריה רצים שלושה מחבלים ומתחילים לירות עלינו. היה אירוע בג'באליה שקיבלנו צרור וחייל קיבל כדור בצוואר. היה בית שבו שמענו כדורי מתכת מתגלגלים, ופתאום הבנו שזה מחבל מהקומה השנייה שמגלגל אלינו רימונים. שניים מתוכם התפוצצו, וכמה חברים נפצעו מרסיסים. היה אירוע לצוות מקביל שעלה על מטען וחצי צוות נפצע קשה ואנחנו שומעים על זה בקשר וצריכים להתמודד עם זה, ואין זמן לעכל".
גם אתה איבדת חברים.
"נכון, שלושה חברים קרובים. חבר טוב מהפלוגה שלי נהרג, חבר מהצוות המקביל שלי, וחבר מאוד טוב שהיה מ"פ בצנחנים ונהרג אחרי שיצאתי משם. זה שורט אותך. אתה שואל את עצמך למה זה קרה לו, מאשים את עצמך. זו תחושה נוראית. הבן אדם היה אמור להתחיל ללמוד הנדסת חשמל בטכניון, דיבר איתי כמה ימים לפני שנהרג על השחרור, על כמה בא לו לסיים עם זה. פתאום, יומיים אחרי הוא נהרג".
ויש עוד אירוע שנחרת בו: "היה יום שנכנסנו לאיזה בית וראינו משפחה. האמא נפצעה מרסיס, פרמדיק חבר אלינו וטיפלנו באמא. היו שם שני ילדים קטנים שלקחנו וחיבקנו, נתנו להם סוכריות שהיו לנו. אני מסתכל על הילדים האלה ואומר, איזה מסכנים. בן אדם יכול להגיד לי, מה מסכנים? הם מחבלים. אבל וואלה, ילדים קטנים, אומללים שהם נולדו לתוך המציאות הזו. אני מחבק אותם והם רועדים לי בידיים, נרתעים ממני. ילד וילדה בני ארבע, חמש. הייתי עם דמעות בעיניים. זה שורט אחושילינג. אנחנו יכולים להילחם ולהרוג מחבלים אבל פתאום לראות את הילד הזה, לחבק אותו ולתת לו אוכל. אנחנו נלחמים עם הערכים שלנו".
× × ×
שתי נערות מגיעות למורד ומבקשות סלפי. הוא מחייך, הן מצלמות ומצחקקות. החיים הקודמים פוגשים את החיים החדשים. "זה שורט", הוא מודה כשהן עוזבות בהתרגשות, "אני מרגיש שהייתי בסרט כל כך אחר, וזה תלוש. אחרי מה שחוויתי אני שואל את עצמי מה כבר עשיתי בחיים שלי שהן באות להצטלם איתי? אבל אני צריך לחזור לזה בהדרגתיות, זה חלק מהעבודה. אחרי מלחמה אתה אומר, בוא'נה, יש דברים שהתעסקתי בהם שלא מרגשים אותי כבר. לפני המלחמה הייתי בפיק של הצלחה - עוד פרויקט ועוד פרויקט וזוגיות מתוקשרת, וביום של אחרי אני תוהה, איך הכלתי את כל הדבר הזה? כל מה שאני צריך זה שקט, זה פתאום נראה לי הבל הבלים. יש בזה קצת בולשיט".
אלה עולמות מקבילים.
"נכון, אבל אחרי שלושה שבועות בבית הבנתי שאני צריך לחזור לעבוד. בכל תקופת המילואים המשכתי לשלם שכר דירה ומס הכנסה כרגיל, התחלתי ללמוד מינהל עסקים ברייכמן וזה עולה הרבה כסף, אז חוזרים לעבוד. אז זה הדבר הכי מוזר בעולם, להצטלם, להוריד קצת חלודה ולהתנהל כדוגמן. אבל זה עושה לי טוב".
ויש עוד עניין. אתה יוצא מעזה ומגלה שהאקסית, מאיה קיי, יוצאת עם איתי רגב שחזר מהשבי.
"חזרתי עם ראייה כל כך שונה על החיים שאין לי באמת מה להגיב על זה. אני לא בקשר איתה, הפגישה האחרונה שלנו הייתה לפני הכניסה הקרקעית, מפגש של תמיכה וחיזוק. מאז הבנתי שאני לא יכול לחשוב על זה בכלל".
כי זה הוציא אותך מאיזון?
"לא, אבל זה גרם לי להבין שכרגע אני צריך להתמקד בדברים אחרים".
אתה פנוי לאהבה חדשה?
"אני בן אדם מאוד זוגי, אבל כרגע הלבד שלי יותר חשוב לי. בסוף לא הייתי רוצה שבת זוג תחווה אותי עכשיו. כל מה שבא לי אחרי המלחמה הזו זה לעשות דברים שיעשו לי טוב. לא להיות לחוץ, לחיות את החיים ולחייך. משפחה זה גם משהו שנכנס לי לסטייט אוף מיינד בתקופה הזו. אני רוצה לחוות משפחתיות, מדמיין כבר את המושב הזה עם הילדים שלי והאישה שלי. לשם אני מכוון".
תבטיח לילדים שכשהם יגדלו לא יהיה צבא?
"ממש לא. אני את הילדים שלי ישר שולח ליחידות מיוחדות. נראה לי שאשתי העתידית תריב איתי על זה".
