חמישה בני משפחה אחת נחטפו ב־7 באוקטובר מקיבוץ ניר יצחק. שלוש נשים, שני גברים. יחד שהו בימי השבי הקשים בעזה, עד שהופרדו: האחיות קלרה מרמן וגבריאלה ליימברג, יחד עם בתה מיאה, שוחררו יחד בעסקת החטופים אחרי 53 ימים. פרננדו מרמן, אחיהן, ולואיס הר, בן זוגה של קלרה, נותרו מאחור. יותר מ־70 ימים מאוחר יותר, במבצע הרואי, חולצו השניים. חמשת בני משפחת מרמן־ליימברג שוב ביחד.
בני משפחתם של לואיס ופרננדו קיבלו את הבשורה בסביבות השעה שלוש בלילה והגיעו במהירות למרכז הרפואי שיבא בתל השומר, לפגוש את היקרים להם. "הם חלשים מאוד אבל מצבם יציב והם צלולים", סיפרה רינת הר שלג, בתו של לואיס, "אבא בשוק, הם חשבו שהם הולכים למות מההפגזות. הם סיפרו שהם היו רעבים. לרוב אכלו פיתות, גבינה לבנה. לא בשר ולא דברים אחרים. אבא רזה מאוד וגם פרננדו. הם איבדו חצי ממשקל גופם. אבל עוד לא ממש נכנסנו לעומק הדברים, ויש דברים שאנחנו שומרים בתוך המשפחה. רק נאחל להם שירגישו טוב. המפגש היה מרגש, לקח לי זמן לעכל בכלל שאני ליד אבא שלי. זה היה עוצמתי מאוד ומשמח מאוד".
קרוביהם של השניים סיפרו בנוסף כי הם הכינו אוכל לבני המשפחה שהיו איתם בעזה. המחבלים שאלו אותם אם הם יהודים, הם השיבו שהם ארגנטינאים, והתפתח ביניהם שיח גם על כדורגל. קרובי השניים סיפרו כי הם קיבלו "תרופות כלשהן", גם באחרונה, אולי לאחר שישראל דרשה להכניס תרופות לחטופים. ככל הנראה אותה משפחה השגיחה עליהם לאורך כל תקופת השבי והשובים לא הכו אותם, אך הם חזרו "מאוד חלשים".
הם לא ראו חדשות במשך התקופה שבה הוחזקו בשבי, למעט פעם אחת שצפו באל־ג'זירה, אבל היו מודעים לתאריכים. לואיס, למשל, זכר את התאריכים של ימי ההולדת של הילדים והנכדים. הוא עצמו יחגוג יום הולדת 71 בסוף החודש.
"אבא חזק. הוא שיתף בעיקר בגעגוע אלינו", הוסיפה רינת, "אנחנו רוצים לתת לו את הזמן, לאט לאט. כרגע אנחנו לא לוחצים ולא מתערבים יותר מדי. אנחנו עדיין לא חושבים על המחר ועל איך נתאושש מהמקום הזה, ואני מודה שאני עוד לא בשלב של ההקלה. יש לנו דרך ותהליך לעבור. לא הייתה לי תחושה שהם ישוחררו במבצע, מבחינתי האפשרות היחידה הייתה עסקה. אבל הפתיעו בגדול, ואנחנו מקווים לעוד מבצעים כאלה ושיחזרו כמה שיותר חטופים הביתה.
"אמנם המשפחה שלנו חזרה, אבל אנחנו לא שוכחים לרגע את כל 134 החטופים שנותרו שם. אנחנו מאחלים לכולם לזכות ברגע הזה, ולחבק את היקירים שלהם או להיפרד מהם בכבוד, ושולחים חיבוק לכולם ובשורות טובות. נשמח באמת רק כשכולם יחזרו".
קלרה מרמן סיפרה בעבר כי בעת שנפרדה מלואיס ופרננדו הם שהו ברפיח, "די קרוב לניר יצחק". היא אמרה כי "לפני שהתחילה העסקה השובים אמרו שאנחנו חבילה אחת כי אנחנו משפחה ונצא כולם ביחד, אבל כשהתחילה העסקה אמרו שמדובר רק על ילדים ונשים, ושהגברים נשארים. אז כבר התכוננו, שוחחנו בינינו. לי ולאחותי היה מאוד קשה, אמרנו שאין מצב ושאנחנו רוצות לצאת רק ביחד, אבל פרננדו ולואיס אמרו 'אין מצב, אתן יוצאות'. הם ניסו לעשות את זה בצורה כמה שיותר קרה כדי שלא נסבול, אבל גם להם וגם לנו היה קשה".
"נפרדנו בחיבוק, אמרנו 'עוד יומיים שלושה אנחנו נפגשים', כי היינו משוכנעים שהפעימות ממשיכות", המשיכה קלרה, "לואיס הוא אבא לארבעה ילדים וסבא לעשרה נכדים. שאלתי אותו מה למסור למשפחה, והוא אמר 'תחכי לי בגנים הירוקים, תגידי להם שאני מאוד אוהב אותם ושבקרוב נתראה ונתחבק'. ואז התחבקנו ונפרדנו".
כבר בארבע בבוקר נשלחו הודעות לחברי קיבוץ ניר יצחק על שחרור חבריהם. הם נמצאים כיום במועצה האזורית חבל אילות, במלון "יו ספלאש", ומתוכננים להישאר במקום עד חודש יוני, סוף שנת הלימודים הנוכחית.
"אנחנו כולנו בהתרגשות, אבל בזהירות", אמרה מיכל לויט מניר יצחק, "כי אל מול השחרור של לואיס ופרננדו יש לנו גם שתי גופות שמוחזקות בעזה, של טל חיימי ואורן גולדין, ועוד חבר חטוף שאין לנו מושג מה מצבו, ליאור רודאיף. אנחנו מאוד מקווים שגם הוא ישתחרר. אנחנו שמחים על האיחוד של קלרה עם אחיה ועם בן הזוג שלה, אבל זהירים ורגישים גם לתחושות הקשות של חלק מהמשפחות האחרות אצלנו. יש מין שמחה מהולה בתקווה שיקרה עוד משהו טוב. זה מחזיר באיזשהו מקום את תחושת האמון במערכת הצבאית־ביטחונית".
