זה משהו שכתבתי לפני בשורת האיוב הנוראה שנפלה עלינו. זה מה שליווה אותי ארבעה חודשים. אמא ללוחמים זה להתגעגע המון. זה לחיות בפחד ואימה 24/7. זה לקפוץ מכל טלפון לא מזוהה. זה להבין שאת צריכה כדורי הרגעה אבל לפחד מאיבוד שליטה.
זה לדאוג לכל החברים של הבנים שבעזה, להתקשר להורים שלך ולהתחיל בהכל בסדר. זה להסביר לשליח שעדיף לסמס מאשר לזמזם בשער. זה להתחבק עם נשים שפגשת בדרך ולבכות איתן. זה לא לרצות לקום בבוקר, כי למה? זה לשים הכל בהולד. זה לאכול בלי הנאה, לישון בלי שלווה, לחייך ללא שמחת חיים.
זה לרצות שייפצע ולהזדעזע שבכלל חשבת על זה. זה לרצות להיעלם ולהתכווץ, שלא ישימו לב אלייך. זה כאבים בחזה. זה לקבל תהלים, לשמור אותם, ואני חילונית גמורה. זה לילות של שינה טרוטה וזיעה קרה, זה מחשבות שנודדות להכי נורא, זה לבקש סליחה שזה נפל במשמרת שלך.
סליחה. סליחה עדידי. אמרתי לך את זה מזמן, אני מצטערת שזה נפל במשמרת שלך ושל אורי. אבל ככה זו המדינה שלנו. אנחנו חיים על חרבנו. אני כבר ארבעה חודשים כותבת לך הספדים בראש ועכשיו אין לי מילים. אני עומדת כאן מול ארון ומלא אנשים. משפחה, חברים, חיילים, אזרחים. המומה וחסרת אונים. הבטן מתהפכת. קשה לעכל אסון נורא כזה. אני מבטיחה לך, דידוש, אנחנו נקום, אנחנו נחיה, אנחנו נהיה ראויים להקרבה שלך. הגעגועים ילוו אותנו כל חיינו. הזיכרון שלך, החיוך שלך, ה"מה נשמע" שלך, ה"אמא, מה את מגזימה". מעניין אם גם עכשיו היית חושב שהגזמתי.
אוהבת אותך שזה כואב. אני אדאג לאחים שלך, לאבא שלך, לסבים והסבתות ולכל המשפחה. אני אוהבת אותך, ילד שלי. וכבר לא דואגת, אמא.
