כמה חיכינו לזה. למשהו כזה. למעט מזה. לחומר הגלם שהפך לנדיר ביותר בישראל בתקופה האחרונה: חדשות טובות. בשורות טובות. לא אחת, שתיים. שני חטופים ששוחררו. פרננדו מרמן ולואיס הר חזרו הביתה. אנחת רווחה. ועוד אחת.
ועכשיו תראו אותנו; אסירי תודה על שתי בשורות טובות, ולגמרי יודעים שבהינתן שתיהן, אנחנו נותרים עם עוד 134 בשורות רעות בפוטנציה. מתנודדים בין חצי הכוס המלאה לבין, בואו נהיה הוגנים מתימטית, ארבע־חמישיות הכוס העדיין ריקה. עדיין בשבי. עדיין חטופים. גורלם לא ידוע.
זה כמעט טריוויאלי לציין את הדברים האלה, אבל גם חשוב, כי הם מייצגים במידה רבה את מצבנו היומיומי כעת: מתנדנדים בין תקווה גדולה לייאוש גדול, בין עצב תהומי לשמחה רגעית, בין הזמן שברור לנו שצריך, לבין הזמן שברור לנו שאין.
אז חילצנו שני חטופים מהשבי, והשגנו הישגים ניכרים בדרום הרצועה, וגם אם אין לנו מושג מהו "ניצחון מוחלט" – כי הפסדנו כל כך הרבה, וכל כך מוחלט, כבר ב־7 באוקטובר – עדיין הולכת וגוברת התחושה שעוד ניצחונות רבים לפנינו. ששעת ההכרעה עוד לפנינו.
אבל סבלם ועמידותם של החטופים הם גורם לא ידוע. ומשפחותיהם הנטרפות מדאגה מוצדקת מוכרחות להילקח בחשבון. והמחיר המתמשך שנגזר עלינו לשלם בשדה הקרב הופך, ועוד יהפוך, בלתי נסבל.
ואצבעות שממשיכות להיתקע בעין גם בתקופת מלחמה – למשל הדחיפות שבשיפוץ בריכה פרטית בקיסריה; למשל מתווה גיוס שכולו אפליה בוטה; למשל זלזול מופגן בדירוג האשראי הלאומי; למשל העברתו במחטף של חוק הבאת עובדים זרים על ידי קבלני כוח אדם – כל אלה רק מחלישים ומפוררים אותנו ומוסיפים מכאוב.
וכך – בין צה"ל מצטיין, עורף משנס־מותניים והנהגה מביכה עד מבישה – אנחנו מעבירים את הימים והלילות האלה, נעים בין אופטימיות זהירה לפסימיות מופלגת, ומדי פעם – לעיתים רחוקות מדי – מגיעות החדשות הטובות. החדשות שלהן התפללנו. החדשות שאולי מבשרות על סיכויי העתיד, ואולי רק מפצות על משגי העבר.
אתמול היה יום של חדשות טובות – חילוץ שני השבויים – וגם חדשות קשות; נפילתם של שני לוחמים. הכתרים שמיהרו ראש הממשלה ושרים נוספים לקשור לראשם מיותרים; עדיין מדובר בכתרי קוצים, ועדיין אין כאן ממשלה מתפקדת, ועדיין כל ניצחון הוא, לפני הכל, צבאי ואזרחי.
ובכל זאת, רגע אחד של הקלה. טיפה אחת של אוויר. שתי טיפות. קצת חדשות טובות.
הן יכולות להתרבות. הן חייבות להתרבות. הן מוכרחות למנות עוד לפחות כמה עשרות כאלה.
