מאז שהוא קיבל את ההודעה ממנה, רן כבר לא כל כך רוצה לנסוע ליוון. ולא משנה שיש לו ולאח שלו שם שתי דירות יפהפיות. הן עומדות ריקות, מעלות אבק, משוועות לזוג ידיים שיגיע ויפתח את חלונות העץ הגדולים. "לא בא לי לנסוע לשם ולהיזכר בפנים הרעות והשיפוטיות שלה. זה מעורר בי בחילה", הוא אומר. "אבל שאר השכנים נחמדים ממש", אני אומרת. "כן", הוא עונה, "אבל עכשיו אני כבר לא אצליח שלא לחשוב מה מסתתר מאחורי החיוכים".
הכל התחיל לפני כמה שבועות כשרן נסע בעל כורחו לקלמטה. הוא אמנם לא היה במצב רוח לזה, אבל מה לעשות שמיכאליס, השיפוצניק שלו שהוא גם האינסטלטור הכושל ביותר בעולם, שוב הצליח איכשהו לפגוע באיזה צינור ונהייתה הצפה קטנה בדירה שלו. הצפה במרחק 3,207 קילומטר מישראל היא לא כמו הצפה בבית. המים הופכים לשצף תודעה עכור שממלא לך את המוח ומאיים להטביע אותך מרוב חרדות. "הכל בסדר", אמרתי לו, "זו רק נזילה קטנה, מה כבר יקרה". אבל רן הפסיק לישון בלילה מרוב חזיונות זוועה של איך המים ממשיכים לזרום בלי מפריע מהדירה שלו, ואיך הם הופכים לנהר שוצף וחום שמציף את סמטאות השכונה. "את רואה", אמר לי אבא שלי, "בגלל זה אמרתי לך שיש חוק אחד. קונים אך ורק דירה שאתה גר מקסימום 35 קילומטרים ממנה".
כשרן הגיע לבית שלו בקלמטה, הוא גילה שיש עוד חוק אחד מאוד חשוב. אתה לא יכול ליהנות בחו"ל אם הנפש שלך נשארה מאחור בבית. הוא לא נהנה בכלל, לא הפסיק לראות סרטונים וחדשות מהארץ, וכמעט כל שעה היה מתקשר אליי ואומר "מה אני עושה פה, אני רוצה אלייך ואל הילדות, להיות ליד מישהו שמבין מה אני מרגיש". בצורה עצובה אך מרגשת הוא גילה שזה נחמד לפנטז על לגור ביבשת אחרת, עד שבסוף מגיעה מלחמה ושוב מזכירה לך שאתה יהודי, ויהודים לא יכולים לחיות איפה שבא להם, רק ליד מישהו שמבין.
יום אחד באה אליו אלקטרה, השכנה ממול. היא הציעה לו לבוא אליה הביתה בערב, לשתות כמה דרינקים, לדבר. מאז שהוא קנה שם בית הם הפכו לידידים. תמיד כשאנשים שומעים שלרן יש ידידה ביוון ההבעה שלהם משתנה ואיזה עכבר של חשד מתחיל להתרוצץ להם בעיניים. אבל זה נהיה פי מיליון יותר גרוע כשאני מספרת להם שהידידה הזאת היא שחקנית שצעירה ממני ב־20 שנה ונראית קצת כמו מילה קוניס.
אבל לי ולרן יש קשר מהסוג שהוא מכנה אהבה במעגל סגור. אנחנו מתעסקים רק זה בזה, מתלקחים רק זה מזה. בגלל זה אין לי בעיה שתהיה לו ידידה, גם כי אני יודעת שהוא נאמן לי כמו שאני לו, וגם כי אני מאחלת הצלחה לכל גבר או אישה שיהיו מספיק טיפשים לנסות להיכנס לתוך השיגעון בשניים שלנו.
בערב רן התייצב בבית של אלקטרה, בית כפרי שהיא ירשה מסבתא שלה. אני יודעת את זה כי אלקטרה סיפרה לי את זה כבר בפגישה הראשונה שלנו. זו עוד סיבה שבגללה אני לא חוששת ממנה - היא ידידותית כמו גור לברדור מכשכש. ככה גם הכרתי אותה. ערב אחד, במהלך הביקור שלי בקיץ, היא פשוט עברה את הכביש, התייצבה מתחת למרפסת שלנו והגישה לנו צלחת של ענבים ירוקים שהיא קטפה מהגינה שלה לכבודנו. "איזה בית יפה יש לך", אמרתי לה והיא ישר אמרה, "זה של סבתא שלי, כאן העברתי את כל הילדות שלי, ופה מתחת לעץ הזה חגגתי את כל ימי ההולדת שלי".
היא ממש גררה אותנו פיזית לבית שלה ושם פגשנו את יאניס, החבר שלה. יאניס היה בחור גבוה ושרירי שלא הרבה לדבר אבל אלקטרה מיהרה להלשין עליו בהתרגשות שהוא כדורגלן. החלוץ המפורסם של קבוצת הכדורגל העירונית. הבית שהיא שיפצה בעצמה היה באמת יפה, עם כל מיני פוסטרים מגניבים מפסטיבלי קולנוע אלטרנטיביים וקירות שהיא צבעה בסגול ומיטת אפיריון עתיקה עם פיתוחי ברזל. היה נחמד לשבת מול הזוג הצעיר והמנצנץ הזה. בארץ אנחנו מרגישים חצי מהזמן כמו שני קשישי ניינטיז לא רלוונטיים, אבל שני הילדים האלו חיבבו אותנו. ואולי זה היה המרחק התרבותי בין שתי הארצות שהפך אותנו ליצורים כל כך אקזוטיים בעיניהם.
אבל באותו ערב, כשרן הלך לבית של אלקטרה ויאניס, הייתה אווירה כבדה, לא נעימה. רן אמר שבהתחלה הוא חשב שזה בגללו. הוא היה בכזה אבל על 7 באוקטובר, שכל מה שהוא רצה זה מה שכולנו רוצים עכשיו. מישהו שיבין. אז הוא פתח את הטלגרם שלו והראה להם סרטון זוועה אחרי סרטון זוועה. "הרגשתי כמו אילון לוי", הוא אמר לי אחר כך, "ובעצם כמו האורח מהגיהינום, מי רוצה ערב הסברה ישראלית כשהוא מזמין אותך לדרינק. אבל הם היו מאוד אמפתיים, אלקטרה אפילו בכתה כשהיא ראתה את שלושת הילדים היפהפיים של משפחת קדם סימן טוב והבינה שהמחבלים רצחו את כולם".
בשלב מסוים יאניס פרש לקומה למעלה, הוא מילמל משהו מנומס על שיש לו אימון מחר ונעלם. “ואז, באותו הרגע", רן סיפר, "אלקטרה תפסה לי את היד, אני לא אשכח את המבט שהיה בעיניים שלה, כמו של חיה מבוהלת, והיא אמרה לי 'הוא שוב הכה אותי אתמול. אני לא יודעת מה לעשות'".
בשקט גמור אלקטרה סיפרה לרן את מה שבאמת קורה בבית, על הריבים האלימים שבהם הוא מקלל אותה בשמות גנאי שכולם וריאציה לשרמוטה. הכל רק כי היא העזה לצאת בערב עם קבוצת חברים. זה היה כל כך עצוב, נזכרתי כמה מאוהבים הם נראו בערב ההוא כשהכרנו אותם, ואיך התפעלתי כששמעתי שיאניס הוא נער שגדל בכפר קטן ושמרני, ובכל זאת אין לו בעיה שהיא שחקנית וגם לא לעבור לגור איתה לפני החתונה.
"טוב, אתה לא יכול לעזור לה אבל", אמרתי לרן, "אתה תייר, אתה לא מדבר את השפה, איך תלך למשטרה ככה?" אבל הוא הפתיע אותי, וכבר למחרת בבוקר התקשר למרי, עורכת הדין היוונייה שלו, שעזרה לו בעסקה של הבית, שועלה ממולחת שמיהרה לתקתק תוכנית חילוץ שתאפשר לאלקטרה להימלט מהבחור הזה בלי שהוא ינסה להכות או לרצוח אותה. ורן, הוא יכול היה להתנתק ולנסוע לטיול החורף הקסום שהוא תיכנן בהר, אבל הוא נשאר ועשה בול מה שהיא ייעצה לו. בשלב ראשון הם הלכו לבדוק שהבית של הסבתא אכן רשום על שם אלקטרה כדי שהבחור לא ינסה לפלוש אליו. בשלב שני הם התקשרו לאמא של אלקטרה באתונה וביקשו ממנה לבוא לקלמטה, כאילו לביקור תמים, ואז אלקטרה הצטרפה אליה וחזרה איתה לאתונה - שם היא התחילה חיים חדשים. "אתה חבר אמיתי", היא כתבה לו משם, "הצלת אותי, לא אשכח את זה לעולם".
חלפו כמה שבועות, רן כבר חזר לארץ, עד שאחר צהריים אחד פתאום שמענו פינג של הודעה בטלפון. בדרך כלל אני לא מסתערת עליו בקריאות "מי זה?" כשהוא מקבל הודעה, אבל הפעם היה לי ברור שמשהו קורה. כשאת חיה עם מישהו 13 שנה את לומדת לקרוא שינוי סטטוס אפילו בנשימה עצורה אחת שלו. והרושם הזה, שמשהו רע קרה, רק התגבר כשהוא סיים לקרוא את הסמס, והפנים שלו התרוקנו מצבע בבת אחת.
הכל נהיה מובן כשרן מעביר לי את הטלפון ואני רואה מה אלקטרה סימסה לו. "שלום חבר 'יקר'", היא כותבת לו, המירכאות במקור, "אל תסמס לי יותר ואל תתקשר אליי עד שלא יהיה לך הסבר מספיק טוב לרצח העם הנקמני שהמדינה 'המכובדת' שלך מבצעת בעזה. אני עדיין מחשיבה את עצמי חברה שלך, אבל תדאג לספק לי הסבר משכנע ללמה אתם הישראלים רוצחים".
כולנו מכירים את הרגע שבו מישהו תוצרת חוץ שממש חיבבת מתהפך עליך כמו שניצל אנטישמי. זה מרגיש כמו סטירה מצלצלת, כמו דלי מים שנשפך עליך ומזכיר לך שחיית בעולם שקרי. במקרה של אלקטרה זה כמובן כואב פי מאה. זה תמיד מכאיב לגלות שמישהי שהיית מוכן להזיז בשבילה הרים לא מוכנה להזיז אפילו את האצבע הקטנה שלה לגוגל, להקליד "תולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני". אבל רן אומר שהוא לא בטוח שזה כי אלקטרה אנטישמית. "אני חושב שזה בגלל שעזרתי לה", הוא אומר, "ואף אחד לא ישנא אותך אף פעם כמו מישהו שהגשת לו עזרה בעת צרה". הוא אומר שאסור לעזור לאנשים שאתה לא ממש מכיר, לא להלוות להם כסף ולא לעשות להם טובה ולסדר להם עבודה חדשה כשהם מובטלים, כי הם תמיד ישנאו אותך על היד שהושטת להם, ובעצם, על זה שאתה זוכר אותם במצב הכי פגיע ועצוב ומפסידני שהם היו בו אי פעם.
יכול להיות, אבל לדעתי זה יותר קשור לדור הבוגדני שאלקטרה שייכת אליו. אולי אני נאיבית, אבל תמיד האמנתי שחברים, חברים באמת, לא אמורים לשפוט אותך, אלא תמיד תמיד לשמור איתך על איזה סוג של או"ם רגשי. יש לי חברה רוסייה שחיה במוסקבה, האם אי פעם ביקשתי ממנה הסבר על מלחמת אוקראינה ועל פוטין? היא חברה שלי, והמינימום שאני יכולה לעשות זה להאמין בנשמה היפה והטובה שלה ובטח לא לגרום לה להנפיק לי הסברים. אנשים שעושים דברים כאלו לחברים לא חושבים עליך, רק על הזהות הפוליטית המקודשת שלהם. לא נעים להם שמישהו מהחברים שלהם יגלה שהם מיודדים עם ישראלי, ואז יעשו להם שיימינג שהם חברים של כובש. כלומר לא “פרוגרס” מספיק. "לאלקטרה לא היה אכפת לנשוך יד של מישהו שהיה נחמד אליה", אני אומרת, "העיקר שהיא יכולה לקום בבוקר ולהגיד לעצמה שהיא ווק".
אבל מספיק אחד כזה כדי להרוג לך מקום אהוב. מספיק אחת כזאת כדי שבפעם הבאה לא תרים כל כך מהר את מכסה הלב שלך, כי תמיד תזכור שהם יכולים להתהפך, בטח אם אתה יהודי. ואולי זה יותר פשוט. אחרי שבוע רן פותח את האינסטגרם של אלקטרה ומראה לי את שתי התמונות החדשות שלה בסטורי. בראשונה היא עומדת במדרחוב של אתונה, מחובקת עם הבחור החדש שלה. "נאיף ואני", כתוב למטה. בשנייה היא מצולמת עם כל החברים שלה, מיליון בחורות סגולות שיער, ולידן נאיף עם כאפייה. "היא כותבת פה חברים לנצח", אני אומרת לרן, "אבל שנינו יודעים מה זו חברות בשבילה".
