אחד המרכיבים הקריטיים לביטחון הלאומי של ישראל הוא היכולת לייצר יחסים אינטימיים וחמים בין המנהיג הישראלי לבין הנשיא האמריקאי. האפשרות להרים טלפון ולסגור דברים, בלי מילים מיותרות, לעיתים בקריצת עין, לא פעם בלי להקפיד על כל כללי הפרוטוקול. את היכולת הזאת איבד בנימין נתניהו מול הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן.
רק בימים האחרונים, כך על פי רשת אן־בי־סי, כינה ביידן את נתניהו בכינוי גנאי, אמר בשיחות סגורות כי הוא לא רואה בו שותף פרודוקטיבי והתלונן שראש ממשלת ישראל רוצה להמשיך במלחמה כדי להישאר בשלטון. כשהוא לא מתייחס אליו כאל "האיש ההוא", כך נטען, הוא מכנה אותו "איש רע". יועציו של ביידן בבית הלבן הפצירו בו שייצא בביקורת פומבית נגד נתניהו, אבל לעת עתה הנשיא חושב שזה לא יביא תועלת.
במקום זאת, ביידן החל לנקוט באמצעים שנועדו להפעיל מנופי לחץ על ישראל: בימים האחרונים התקיים בממשל דיון על השעיה או האטה של מכירת נשק ותחמושת לישראל. יותר מכך, בבית הלבן התקיים דיון על שינוי המדיניות האמריקאית כלפי ההתנחלויות: עד כה ראו בהן "לא לגיטימיות", עכשיו המגמה היא להגדירן כ"לא חוקיות", כשבנוסף שוקל הממשל להכיר במדינת פלסטין במסגרת דיון בעצרת האו"ם, כאשר יתקיים דיון כזה. זו כבר לא ברית בין חברים - זוהי נקודת רתיחה ביחסים.
לביידן אין זמן. הוא נמצא בקרב בחירות, כשמולו מתמודד בריון המאיים להפוך את הדמוקרטיה לדיקטטורה. אמריקה נמצאת בפני בחירה מעיקה: האומה הגדולה הזו לא הצליחה להצמיח מנהיגים תוססים, ושני קשישים הם המנהלים ביניהם דו־קרב. אמריקה הליברלית אחוזת חרדה מהאפשרות שטראמפ יחזור, ומרגישה כי התייצבותו החד־צדדית לצד ישראל מחבלת בסיכוייו של ביידן.
עתה חרד ביידן מהמצב בעזה. הוא לוחץ על נתניהו להביא לשחרור החטופים בעסקה, הוא מזועזע ממספר האזרחים הנהרגים מדי יום בעזה, וטען השבוע שתגובת ישראל בעזה היא לחלוטין מוגזמת. הוא לוחץ על נתניהו להימנע מכניסה לרפיח, שבה מרוכזים כמיליון וחצי עזתים באוהלי ניילון, מוכי רעב ומחלות.
למרות שזו עונת בחירות סוערת, ביידן משקיע זמן רב במזרח התיכון, והציג לנתניהו חבילה אטרקטיבית לקראת היום שאחרי המלחמה: הוא עובד צמוד לבית המלוכה הסעודי, והשיג מהם הסכמה לא רק לעסוק בשיקום עזה ולפתוח ארנק גדול, אלא גם לכונן ליחסים דיפלומטיים עם ישראל במסגרת עסקה גדולה. הסעודים מציבים רק תנאי אחד, שעליו לא יוותרו: שהחבילה תכלול מתווה להקמת מדינה פלסטינית בעזה ובגדה. החזון הזה הוא בר מימוש, והוא גם היחיד הטוב לישראל, כי האלטרנטיבה היא מדינה מוסלמית בין הנהר לים, ובתוכה מיעוט יהודי. נתניהו יודע זאת היטב. אך הוא איננו אמיץ מספיק כדי להוציא מתוך הכאוס מהלך שיביא שפיות לאזור ויצמצם את מעגל הדמים.
ביידן משוכנע כי פתרון שתי המדינות הוא לא עונש על ישראל, אלא להפך - הזדמנות גדולה. בשלב הראשון התכנון הוא למסור את הניהול האזרחי בעזה לגוף המורכב מפלסטינים ונציגי מדינות ערב, ולאחר מכן להעביר אותו לשלטון רשות פלסטינית מחודשת שעברה רפורמות. הוא מציג לישראל ולפלסטינים הזדמנות לפרוח אלו לצד אלו, להצמיח תקווה מתוך שלוליות הדם והאימה. הוא מביא את סעודיה כבונוס משמעותי, מבחינה מדינית וכלכלית. הוא פועל במלוא כוחו כדי לגייס את העולם למהלך גרנדיוזי שיכול לשנות את המזרח התיכון, למרות שהוא יודע שיש סיכוי גדול שההזדמנות הזו תוחמץ. הוא ימשיך ללחוץ. יש לו את הכלים לעשות זאת, אם לא במוח אז בכוח.
וושינגטון וירושלים עלו על מסלול התנגשות. זהו שבר גדול - ואין דבר רע מזה לישראל.
