אריק בלייר היה בן 19 כשעלה לסיפונה של "הרפורדשייר" העוגנת בנמל ליברפול. זה היה בשנת 1922 ויחד עם שאר הנוסעים ציפה להרמת העוגן ולמסע הארוך עד לרנגון, המוקד המינהלי של האימפריה הבריטית במושבה בורמה. הראג', השלטון הבריטי בהודו ושלוחתו בבורמה, היה אז במלוא אונו וכוחו. כך הצטייר הדבר בלונדון ובמושבות. לבלייר, שסיים עתה זה את לימודיו בקולג' איטון האריסטוקרטי, היה ברור כבר מגיל צעיר מאוד שהשירות במנגנון הקולוניאלי הוא בחזקת צו חיים שאיו מנוס ממנו. רבים מחבריו באיטון עברו, כמצופה מהם, מן הקולג' ללימודים באוקספורד או בקיימברידג', ובהם לא מעטים שעתידים לבלוט בחוגי האמנות והממשל. אך את אריק הצעיר לא שאלו לאן יפנה מאיטון. אביו היה עד לפרישתו פקיד במינהלת האופיום בהודו. בתפקידו ניהל ופיקח על גידולי האופיום במושבה, אחסונם וניהול היצוא של הסם לצרכנים הרבים המצפים לו בסין. באוזני אריק הצעיר לא חדל להשמיע את אמונתו הלוהטת, כי השירות הקולוניאלי הוא המסלול האחד והיחיד המבטיח את ייסודה ושגשוגה של האימפריה, ואת התגבשותם של דורות של בריטים חסונים ומוכשרים להוציא אל הפועל את המשימה המקודשת שהפקידה ההשגחה העליונה בידי בריטניה.
אריק בלייר, שמו האמיתי של ג'ורג' אורוול, עוד לא היה שם דבר בעולם הספרות. כמו כל בני דורו וגילו הוא ודאי הכיר את שיריו של רודיארד קיפלינג, משורר האימפריה, אבי רעיון "העול של האדם הלבן". לעיר מולומיין בבורמה הנזכרת בשורה הראשונה של 'מנדליי', שירו הרומנטי של קיפלינג, היה לו ודאי יחס מיוחד. אמו, בת למשפחת לימוזין הצרפתית, התחנכה וגדלה בהודו, ובעיר מולמליין שאליה מפליג בלייר מתגוררים עדיין בני משפחתו: סבתו מצד אמו, דודים ובני דודים. הנערה הבורמזית היושבת מול הים סמוך לפגודה במולמליין ומצפה בכיליון עיניים לשובו של אהובה, החייל הבריטי, עוררה, יש לשער, תקוות במוחו של הצעיר המוגלה מסביבתו ומחברתו. אך אם היו לו עדיין תקוות על מה שמחכה לו בבורמה, הן נגוזו עד מהרה. מרבית הנוסעים בהפלגה היו פקידים קולוניאליים ונשותיהם, והאווירה על הסיפון במסע הארוך הבהירה לו את דמותם של הימים המצפים לו. האנגלית הקולוניאלית שבפיהם, הגינונים, חיקוי זול של מנהגי בני האצולה במולדת, והבוז הגזעני כלפי ילידי המושבות הבהירו לו שהוא אינו נוסע למקום של תרבות. המחשבה שהתחייב לשרת לפחות ארבע שנים לא שיפרה את מצב רוחו.
1 צפייה בגלריה
(אריק בלייר, שלימים יהפוך לג'ורג' אורוול, עומד שלישי משמאל, במהלך אימוני המשטרה בבורמה, 1923)
הקצין שקיבל את פני המתגייסים החדשים ותיאר את מהות התפקיד שלהם היה בוטה וישיר. ב־1922, ארבע שנים לאחר תום המלחמה ושלוש שנים לאחר הטבח בעיר הקדושה לסיקים, אמריצר, עדיין דנו במושבות במשמעות האירוע ובמסקנותיו. מפקד הכוח הבריטי, גנרל רג'ינלד דייר, הורה לחייליו, מרביתם הודים, לירות במי שהצטיירו בעיניו כאספסוף מקומי מסוכן. למפגינים שהצטופפו בג'אנוואלה באג לא היו דרכי מילוט. כיאה וכראוי לגנרל בריטי הציב דייר את אנשיו בשלוש שורות: שליש שוכבים מול המפגינים, שליש כורעים, והשליש שנותר עומדים ומכוונים את רוביהם כלפי המפגינים מוכי האימה. כאלף מפגינים נהרגו וכ־1,500 נפצעו. בריטניה געשה ורעשה. הדעות בלונדון היו חלוקות. שר המושבות, וינסטון צ'רצ'יל, פיטר את דייר, אך רוב הבריטים זעמו על העוול שנגרם לדייר שהפך עד מהרה לגיבור לאומי. הקצין שהקביל את פניהם של בלייר ועמיתיו היה מפורש בדבריו. לכו בדרכיו של דייר, אמר להם, וכך תשרתו את המולדת שבשמה אתם פועלים. לימים היסטוריונים וחוקרים פסקו כי הטבח באמריצר הוא נקודת השבר הברורה של קריסת האימפריה הבריטית.
השם ג'ורג' אורוול מוזכר רק פעמיים בספרו של פול תרו. הוא מובא בפתיחה, במוטו הלקוח מספרו של אורוול 'ימי בורמה': "יש תקופה קצרה בחייו של כל אדם כאשר האופי שלו מתעצב לכל חייו". ואורוול נזכר שנית באחרית הדבר הקצרה המתארת את חייו לאחר שעזב את בורמה. כאן הוא מתואר כסופר וכמחברה של העלילה הדמיונית 'ימי בורמה'. פול תרו כמו מציע לקוראיו את הסיפור האמיתי של ימיו של אורוול בבורמה, וזה ברומן דווקא, לא בביוגרפיה שמתחייבת לאמת, אך לעיתים מסתירה יותר משהיא מגלה. הטענה המובלעת בספר ובמוטו שבחר לו תרו היא, כי אין להבין את '1984' בלי לרדת לשורשי לקחיו של אורוול מימי שירותו בבורמה.
כמו שאר ספריו של הסופר האמריקאי הוותיק והאהוב, גם 'בורמה סהיב' הוא מעין שילוב של מדריך תיירים ועלילה מרתקת. תרו אינו מחמיץ שום פגודה שבלייר נחשף לה, הוא מתאר את צמחייתה של בורמה, נופיה, תושביה ואת בעלי החיים שלה. בקטעים לא מעטים בספר מתמקד תרו בפילים של בורמה, וכפי שניווכח בהמשך, הוא ניצל היטב את דמותו ואת התנהגותו של פיל אחד כדי להוליך באמצעותו את גלגולי התפתחותו של אורוול. אריק בלייר מתבודד ומתרחק מחברתם של חבריו השוטרים וממעט לפקוד את המועדונים שלהם. עם זה, גם הוא כמותם מוצא נחמה בזרועות הנערות הבורמזיות המארחות את הסהיבים בבתי הבושת. תרו מנצל את הסתגרותו של בלייר בבונגלו שלו כדי להזכיר לקוראיו מי היו סופרי שנות ה־20 שמיתנו את ייסוריו של אריק בלייר: ארנסט המינגווי, סומרסט מוהם, ד. ה. לורנס וכמובן ג'וזף קונרד. לדיון מרחיב במיוחד זוכה א. מ. פורסטר, מחברו של 'מסע להודו'. תרו דן בפורסטר ובספרו בתום מפגש ארוטי במיוחד עם אחת מנשות המפקדים הבריטים המנצלת את היעדרויותיו של בעלה למפגשים פרועים של סקס עם בלייר הצעיר. כשהם נרגעים מן המפגש הלוהט הם מתפנים לדון בספרו של פורסטר ששניהם סיימו את קריאתו לא מכבר. פורסטר, היא אומרת לבלייר, ראה את הודו כתייר, כמי שמבקר בה בימי חופשתו, כאורח הנחשף רק לגלוי ולחיצוני. הוא מאשר את גזר דינה ומוסיף כי למרבה הצער לפורסטר אין ולו שמץ של מושג על מהותה של האימפריה, על הסבל של מיליוני משועבדים החיים בה.
• • •
'ימי בורמה' של אורוול יצא לאור ב־1934, לא נחל הצלחה מסחרית רבה והתקבל בקרירות מצד המבקרים. הרומן לא הצליח לחולל מה שעלה בידי שני מאמרים קצרים שכתב ב־1934 וב־1936. אחד מהם, 'לירות בפיל', הוא בעיניי אחת מיצירות הספרות הנפלאות של המאה ה־20. אני מקווה שרבים מבני דורי, שקראו את המאמר הזה לפני שנים רבות בשיעורי האנגלית בתיכון, מצטרפים לשיפוט זה. כפי שפול תרו מדגיש שוב ושוב, לאורוול הייתה חיבה לבעל החיים הענק הזה, והוא היה מודע היטב למעמד המקודש של הפיל במסורת ובאמונה הבודהיסטית. לפיכך, כאשר טילפן אליו שוטר מאחת השכונות המרוחקות של מולמיין וסיפר לו על פיל משתולל בסביבה ועל זעמם של תושבי השכונה, מיהר בלייר למקום והצטייד ברובה שלו. הוא ידע שהרובה שברשותו לא יצליח להרוג פיל, אך כשיש גילויים של "הפרות סדר", השוטרים של הוד מלכותו חייבים לפעול במהירות ובנחישות. עד שבא לכפר כבר נרגע הפיל, אך המוני המקומיים שהתקהלו אחריו ציפו מן הסהיב שיפגין את סמכותו. אם הנציג הרשמי של האימפריה אינו יכול להשתלט על פיל משתולל, מי צריך את האימפריה? תרו בספרו ואורוול במאמרו מתארים את מצבו הנפשי של השוטר, שהופך במהירות מנציג השליטים למי שמופעל בידי הנשלטים. החשש מן המבוכה שתיגרם לו ולאימפריה ולעגם של הבורמזים הכריעו; בלייר ירה ברובה שהגיש לו השוטר המקומי והרג את הפיל. עוד הוא יוצא מן הכפר, כבר נחשף למורת רוחם של המקומיים, שקודם לכן ציפו שנציג הממלכה יפגין את סמכותו ועתה, מששכב הפיל שרוע בלא רוח חיים, לא היססו להפגין את זעמם כלפי הסהיב הזר שהרג חיה קדושה.
מקרה הפיל מתואר בספרו של תרו כאירוע מחולל בחייו של בלייר־אורוול בדרכו אל מעמד "האדם המורד". שמועות על "החרפה" נפוצו בקהילת האירופאים, ובעיקר בריכוזי המקומיים. דיברו על כך במועדונים, בבזארים ובבתי הבושת. כשהגיע בלייר למפקדת המשטרה הוא נקרא בדחיפות אל מפקדו פרגסון, סקוטי מביך וגזען חסר תקנה, ממיטב סמלי אדוני הראג'. בלייר ידע את הצפוי לו ולא הופתע למשמע הגערות המשפילות שהופנו כלפיו על ביזוי האימפריה וכבודו של הוד מעלתו, המלך ג'ורג' החמישי. בסופה של השיחה פסק פרגסון כי בלייר אינו ראוי לשאת נשק ודרש ממנו להחזיר את רובה השירות שלו. פול תרו מספר כי לבלייר רווח בשומעו את הנאצות המופנות כלפיו, ובתגובה לדרישה להחזיר את הרובה אמר, "בשמחה, אדוני, ואתה יודע איפה לתקוע אותו..."
קריאת המאמר 'לירות בפיל' משכנעת, כי כמו מחבר הרומן עליו, גם אורוול עצמו ייחס חשיבות מחוללת תפנית להתנסותו. התגובה הבוטה לדרישתו של פרגסון היא אות הניתוק המוחלט מן האימפריה ומכל מה שהיא מסמלת. עד כה, הוא אומר לעצמו, כסהיב בן הגזע השליט הותר לו לעשות ככל העולה על רוחו. הוא יכול לשתות עד איבוד עשתונות, הוא יכול לנאוף ולבלות את לילותיו בבתי הבושת, הוא יכול להכות את המקומיים במטה הבמבוק שבידו עד מוות ולא נדרש להצדיק את התנהגותו. דבר אחד, הוא מקונן, נאסר עליו - לומר את אשר על ליבו. אך בעצה לפרגסון היכן לתקוע את הרובה השיב לעצמו את חירות הדיבור: "נגזר עליו לירות בפיל, להגן על כבודו, להגן על כבודו של פרגוסון ועל כבודו של הראג', ואחר כל אלה ליטול את האשמה על כתפיו".
המצב הבלתי נסבל הזה כופה עליו לשנוא את הבורמזים המוחים, את הנזירים גלוחי הראש שאינם נשמעים לצווי השליטים. הוא מתעב את המנגנון המרושע המאלץ אותו לשנוא אנשים, שכל רצונם הוא להסיר מעליהם את השליטים שכביכול מבקשים להנחות אותם בדרך אל האור והציוויליזציה. בלייר של תרו הוא גלגולו של רג'ינלד דייר, הרוצח מאמריצר. כמו הגנרל הטובח גם הוא פעל כמי שלחץ המשועבדים כופה עליו לנהוג בניגוד לצווי המצפון שלו, בניגוד לצווי החשיבה הנבונה וההגיונית. מצב זה מעמיד לבחינה נוקבת את אשליית האימפריה והקולוניאליזם. השאלה היא, שואלים תרו ובלייר, מי השולט ומי הנשלט? כשאתה יורה בפיל, כשאתה פוגע בלא צורך באמונותיך ובאמונתם של המשועבדים לך, אתה מערער לחלוטין את צדקת יומרתך לשלוט. אריק בלייר הסיק את המסקנות הנדרשות. החובה המוסרית וההיגיון האנושי מחייבים את ניתוקו של הקשר בין המשעבד למשועבד. תחילה ישחרר את עצמו מן הקשר ההרסני הזה, יפרוש כמגורש מן ההתחייבות לשרת במשטרת בורמה וישוב לאנגליה. את שארית ימיו הוא ייחד להפצת מסקנותיו מפרשת הפיל הירוי.
• • •
באחרית דבר לספר מסיר פול תרו את מסֵּכַת אריק בלייר שהיה לג'ורג' אורוול. עם שובו התקשה להשתלב בחייו האזרחיים, בילה בצרפת כעובד וכשוטף כלים במסעדה פריזאית וכתב על כך ספר, 'דפוק וזרוק בפריז ובלונדון'. הוא ביקש מהמוציא לאור של הספר להשתמש בשם בדוי, 'ג'ורג' אורוול'. תרו מספר לנו כי כשנשאל על ידי הזונות הבורמזיות לשמו, השיב "קראו לי ג'ורג'". עכשיו הוסיף לשם הסהיב את 'אורוול'.
פול תרו מבקש לומר לקוראיו, "אם אתה רוצים לרדת לעומקו של '1984', קראו תחילה על עלילותיו של הסהיב בבורמה". משכנע. •
Burma Sahib // Paul Theroux } Mariner Books } 2024 } 393 pp
עם שובו לאנגליה התקשה אריק בלייר להשתלב בחייו האזרחיים, בילה בצרפת כעובד וכשוטף כלים במסעדה פריזאית וכתב על כך ספר, 'דפוק וזרוק בפריז ובלונדון'. הוא ביקש מהמוציא לאור של הספר להשתמש בשם בדוי, 'ג'ורג' אורוול'. כשנשאל על ידי הזונות הבורמזיות לשמו, השיב "קראו לי ג'ורג'"
