לפרשנים ופרשניות ביקורתיים כלפי ראש הממשלה בעניין המו"מ לשחרור חטופים וחטופות יש תזה אחת ויחידה שמסבירה את התנהלותו. סיכמה אותה דנה ויס בחדשות קשת: "צריכים לחבר את ההתבטאויות של סמוטריץ' ובן גביר נגד החטופים ונגד המשא ומתן... ואת זה שנתניהו נמצא כאן במצוקה פוליטית מול הבייס". במהדורה הפרשנית אף ציטטה מפי "גורמים בכירים המעורים במשא ומתן" את הביטוי "שיקולים זרים". במילים אחרות: נתניהו נמנע ממהלכים שעלולים לסכן את שלטונו. ולפי ויס, במשתמע, ישנו ה"בייס", מונח מצמצם מבחינה מספרית וקשוח מבחינה אידיאולוגית, לעומת שאר הציבור.
אלא שזאת הנחת מוצא שעושה לדמויות כמו ויס ואמנון אברמוביץ' את החיים נוחים יותר: היא מאפשרת למסגר את הסוגיה כמאבק הרואי של תומכי טובת הכלל נגד מנהיג המושפע אך ורק מאינטרסים צרים ואנוכיים בהשפעת קבוצת לחץ. בפועל, התפיסה החד־ממדית הזאת מתעלמת מנקודה הרבה יותר רגישה וכואבת: מה אם זה לא רק ה"בייס"? אולי התמונה מורכבת יותר באופן שמעלה שאלות והרהורים בנוגע לסדרי העדיפויות של החברה הישראלית?
בסקר קשה לעיכול שפירסם "המכון למדיניות העם היהודי", למשל, הנתונים רחוקים מלהצביע על מה שנשמע ברוב התקשורת כמו קונצנזוס. לפי הנתונים, שהובאו אתמול בשידורי כאן, 40 אחוז מכלל הציבור מעדיפים את הפלת שלטון חמאס ללא השבת החטופים והחטופות על פני 32 אחוזים שבחרו בהשבתם ללא הפלת שלטון חמאס. בקרב הציבור היהודי הפער גבוה יותר, 47 אחוז לעומת 25. השאלה עצמה בהחלט פרובוקטיבית ואכזרית, אבל במהותה היא אינה מנותקת מהמציאות ובוודאי מעידה על סנטימנט שיהיה לא רציני לבטלו. גם עצם הרצון ללמוד מסקרים כמובן לגיטימי: מתנגדי התוכנית לשינוי המשטר נהגו לנופף בהם כדי להראות שהציבור אינו מעוניין ב"רפורמה".
גם הדיווחים הנעלבים על מידורם של השרים בני גנץ וגדי איזנקוט הם יותר טקס מעיק ("נועדים להתייעצות", "שוקלים את המשך דרכם" וכיוצא באלה זרמים של אוויר חם), שמזכיר את "ממשלת החירום" המסויטת בתקופת הקורונה. בפועל, אין שום אינדיקציה שהם חושבים כל כך אחרת מנתניהו. ואם כן, הם מוזמנים לומר זאת: הטכנולוגיה קיימת.
ונדמה שכל הריקוד הזה רק דוחה את ההתמודדות עם המהות: באגפים נרחבים של החברה הישראלית התגבשה תמיכה בהעדפת המשך המלחמה עד להבסת חמאס על פני השבת החטופים והחטופות. וזה אחרי העדויות המזעזעות, החשש לחייהם של השבויים והשבויות וגם העובדה שהלחץ הצבאי הוליד לא רק חילוץ מרהיב ומשמח אלא גם את מותם של שלושה חטופים לכל הפחות. המסקנה הזאת לא סתם יותר חשובה מנתניהו: השלכותיה יישארו הרבה אחריו.
בקטנה: מהנעשה בתוכניתה הקוהרנטית וההגיונית של אילה חסון: תת־גונדר (בדימוס) בטי להט אמרה על יחיא סינוואר ש"יש לו המון־המון סטיות" וצעקה באמוק שהוא "דוחה! דוחה!" המגישה סיפרה על שיחה עם אסיר, ששהה בתא עם הקצין שהתחזה ונאשם בריגול. האסיר, ככל הנראה חסיד האסכולה הפרוידיאנית, קבע שהנאשם "התנהג בצורה שפויה" ו"נקב בשמה של דודה שלו שהיא מקושרת מאוד". חסון אף הכריזה ש"אנחנו רוצים לדעת לאיזה אזרחים ואזרחיות, או אזרחית מסוימת הוא הדליף מידע". ברשתות כבר ידעו מה לעשות עם ליטרת הבשר העסיסית. עוד יום בחדשות השידור הציבורי, היכן ש"רק העובדות מדברות".
