החוקים // כתבה ואיירה: ליאורה גרוסמן } כנרת, זמורה, דביר } 309 עמ'
"אם אנחנו רוצים להישאר בחיים, חייבים לשמור על החוקים: חייבים להעמיד פנים, אסור לספר כלום לאבא ואמא והכי חשוב, מה שלא יהיה, מה שלא יעשו לנו! אסור לנו לבכות".
בשנת 2010 טבעו הסוציולוגיות עדנה לומסקי־פדר ותמר רפופורט את המונח "נראות בהגירה": לטענתן נראותו של המהגר כרוכה בזיהויו כזר ובסיווגו כאחר, ולכן מהגרים עסוקים תמיד בשאלות כמו, האם מזהים אותי? האם אני יכול להסתתר או להיטמע? או שמא משתלם דווקא להדגיש את שונותי? גם החברה הקולטת אינה אדישה לנראותם ועוסקת לאורה בשאלות כמו, מי רשאי להיראות במרחב הציבורי ומי לא? מהי נראות תקינה וכיצד יש לפקח עליה? בשל כך המהגרים לא יכולים להיות אדישים לנראותם ולאופן שבו היא נתפסת בחברה החדשה, ולרוב אינם ממהרים לתבוע הכרה בה כיוון שעליהם לצבור קודם משאבים חברתיים ותרבותיים שיאפשרו להם לעשות זאת באופן שייטיב עימם.
בסביבות התקופה שבה טבעו לומסקי־פדר ורפופורט את המונח, החלה ההתעוררות החברתית־תרבותית של אנשי ונשות דור 1.5 — מי שעלו ארצה מברית־המועצות לשעבר כילדים צעירים, חוו את קשיי ההגירה והקליטה ואף היוו לא פעם גורם מתווך בין הוריהם לבין הישראליות. עתה, משצברו את המשאבים הנחוצים לכך, החלו לבטא את הזהות המורכבת שנוצרה מהתרבות שממנה באו, התרבות שאליה הגיעו, וקווי החיכוך והעירוב בין השתיים, ומתוך כך לנסח את מקומם בחברה הישראלית, ואף לנסות להשפיע עליה ולקחת חלק בעיצובה. דוגמאות לכך אפשר למצוא בעבודותיהן של האמנית זויה צ'רקסקי־נאדי, המשוררת אלקס ריף והזמרת והכותבת מארינה מקסימיליאן, בפעילותן של קבוצות כמו הבריגדה התרבותית, פישקא, דור 1.5 ועוד־ועוד.
'החוקים', ספר הביכורים של המאיירת ליאורה גרוסמן (שעלתה ארצה דווקא בשנות ה־70), הוא ככל הנראה ביטוי ראשון בספרות הילדים והנוער הישראלית למהלך שעברו בני דור 1.5 ושהשפיע על זהותם כיחידים וכקבוצה: ללה ומיכאל היגרו עם משפחותיהם מברית־המועצות המתפוררת לישראל של שנות ה־90 ומנסים בכל כוחם להיטמע בה, להסתיר את "רוסיותם" ולעבור מתחת לרדאר: מהמבטא כבר נפטרו, את שמותיהם האמיתיים הם מסתירים, הם נמנעים מקשר מוחצן עם ילדים שמוצאם המשותף בולט, לא מדברים כמעט על העבר ומחביאים את הבית ואת כל מה שמייצג אותו. אבל תקרית חמורה עם הבריונים של בית הספר מחייבת אותם לבחון מחדש דפוסים, זהויות וחברויות ישנות וחדשות, ולתהות: האם הבחירות שעשו בניסיון להשתלב (שלא לומר לשרוד) בחברת הילדים הישראלית אכן נכונות עבורם?
גרוסמן מתארת ללא כחל וסרק את קשיי חוויית ההגירה: הזרות והניכור, השבר והאלימות, העוני והניסיון הנואש להתגבר על כל אלה, ההתנגשות בין ותיקים לחדשים על המטענים המעמדיים של החברה הישראלית הניצבים בסאבטקסט שלה, יחד עם המעמדיות האגרסיבית המאפיינת ממילא את חברת הילדים, כולם הופכים בידיה לחומר נפץ ספרותי שאי־אפשר להסיט ממנו את המבט. איוריה המלווים את הסיפור מבטאים באופן יפהפה ופוצע את החוויה המורכבת של ילדות הגירה, ובעצם, במקרים רבים, של ילדות בכלל: הרוך הילדותי של הדמויות, העגלוליות של תווי הפנים, הנמשים והתלתלים, מקבלים זריקת מציאות קשוחה כשהם מונכחים במרחבים של שחור ולבן, צללים מרובים, קווים חדים וטקסטורות דומיננטיות — שילוב המשקף את הכאב ואת העומס הרגשי שהדמויות לא מרשות לעצמן לבטא במילים.
גרוסמן בחרה לגולל את העלילה דרך שבע נקודות מבט שונות של מגוון דמויות, עולים וצברים, המשתתפות בהתרחשויות — החל בללה ומיכאל, דרך אחד הבריונים וכלה בכלב שללה מאמצת. הבחירה שנראית במבט ראשון שאפתנות כמעט מוגזמת, מתגלה בהמשך מנומקת היטב מהפן האסתטי והתוכני גם יחד: הליהטוט בין נקודות המבט השונות מעניק לעלילה קצב סוחף שמקשה מאוד להתנתק מהסיפור, ומאפשר לקורא לקבל תמונה מלאה של הגיבורה הראשית האמיתית של הספר: הקבוצה. שכן גרוסמן מעניקה לדמויות שלה את קפיצת הדרך שמאפשרת הספרות, ומעבירה אותן במהלך העלילה את התהליך שעברו ילדי דור ה־1.5 במשך שניים־שלושה עשורים: היא מאפשרת להם להכיר בכוחם כקבוצה בעלת תרבות וניסיון חיים משותפים, לקבל את אחרותם ואפילו להבליט אותה, ומתוך ההתחזקות הזו גם לספח אליהם חברים חדשים בעלי תרבות וניסיון חיים שונים, ולגבש זהות ובית חדשים שמבטאים את המורכבות ואת העושר של חוויותיהם ומעשירים את החברה כולה. •
זהו ככל הנראה ביטוי ראשון בספרות הילדים והנוער הישראלית למהלך שעברו בני דור 1.5 ושהשפיע על זהותם כיחידים וכקבוצה
