בכל הנוגע למסר, מערכון הפתיחה של "ארץ נהדרת" שלשום לא רק לגיטימי אלא מצוי בקונצנזוס יותר ממה שנדמה: הכבדת הנטל על המשרתים והמשרתות בסדיר ובמילואים אכן מעוררת ביקורת קשה על הציבור החרדי. את הסנטימנט הזה "ארץ נהדרת" פיצחה עם פטיש באמצעות הדימוי של קציני הנפגעים (שני כהן ומריאנו אידלמן) שמגיעים בטעות לדירה של גבר חרדי (יובל סמו).
גם מיקוד הביקורת בגבר חרדי אקראי, להבדיל מההנהגה הפוליטית החרדית (שחטפה בהמשך), מעוגנת במציאות: לפי סקר של המכון למדיניות העם היהודי מדצמבר, לא חל שום שינוי בעמדה החרדית בנושא גיוס תלמידי הישיבות: 70 אחוז התנגדו לגיוס לפני המלחמה ונותרו בדעתם גם חודשיים לתוכה. בעצם, כן נרשמה תזוזה: 11 אחוז אמרו שהם משוכנעים עוד יותר בצדקת הפטור. הנתונים שומטים את הקרקע תחת התזה שלפיה קיים פער בין ההנהגה והציבור. בפועל נבחרי הציבור מייצגים, ובכן, את רוב הציבור. מי היה מאמין.
לכן לא רק שזכותה של "ארץ נהדרת" לומר את הדברים: אין לה עילת קיום בשלב זה של המלחמה בלי לבחון גבולות ולהסתכן בזעם מכיוון כזה או אחר. מערכונים כגון אלה בוודאי עדיפים על המערכון המתייפייף על המילואימניק השב משדה הקרב, לדוגמה. אם כבר, המערכון כן הציף כשל ותיק של "ארץ נהדרת" כשהיא חשה צורך לגעת בקודש הקודשים: הזהות ההיברידית בין סאטירה לבידור.
כדי לצלוח אתגר קומי סבוך ונפיץ כמו מפגש בין קציני נפגעים לבחור חרדי (הם נושאים בשורת איוב והוא רק מפחד שיגייסו אותו בכפייה) דרושה כתיבה שהיא מעשה לוליינות וירטואוזי: חדה אך רגישה, נוקבת אבל מופנית למקומות הנכונים, לא מתנצלת ובמקביל גם לא מתאכזרת. ואילו המערכון הנ"ל דוגל בגישת חרבו דרבו: מהצגה מרושלת של סיטואציה מדוקדקת כמו הדפיקה בדלת דרך הפאנצ'ים הוולגריים שהושמו בפיו של סמו ("אני גם בן יחיד, יש לי רק חמישה אחים, אצלנו זה נחשב בן יחיד") ועד האובר־קיל שאחרי חשיפת הטעות בזיהוי, כל הסחורה הוטחה בפרצוף, באלימות, כאילו שאחרת הצופים והצופות לא יבינו את הפואנטה.
כשעושים בדיחות ביבי וכל שכן כשמסתלבטים על אליקו וארוסתו, המתח בין הומור גבוה למסיבת פורים מתמשכת שפונה לילדים ולילדות מאפשר את קיומה של "ארץ נהדרת" כמדורת שבט אחרונה מסוגה. החשבון מגיע כשהתוכנית מבקשת לטפל בפצע חברתי מר, שנמצא בשיא הדימום שלו, והיא שופכת עליו מלח גס: או אז מתברר שנוסחת ה"גם וגם" היא לא הפתרון אלא חלק מהבעיה.
