דרך ארוכה עשה נתניהו מאז שהניח את ראשו על כתפו של ביידן ונאחז בו כמי שלא רוצה להרפות לעולם, ועד לימים אלה, שבהם הוא מפנה לנשיא ארה"ב כתף קרה, ומתנהג בכפיות טובה כאילו ישראל לא חייבת לו כלום. גם לא את המסוגלות לנהל מלחמה עוצמתית בעזה, תוך שהיא מקבלת סיוע ביטחוני, מדיני ובינלאומי, ושלולא אותו סיוע מי יודע איפה היינו היום. יחסה של ישראל לארה"ב בימים אלה הוא כל כך חזירי, כפוי טובה וקצר ראות, שבא לצעוק.
כבר שכחנו? עברו כארבעה חודשים בלבד מאז ביקור ביידן ב־18 באוקטובר. ארבעה חודשים מאז אותו נאום של חמלה ואמפתיה של הנשיא האמריקאי, ומנגד האיום החד־משמעי שלו ("don't") על מי שיעז לפגוע בישראל, תוך שיגורן לאזור של נושאות מטוסים שהחזירו את האוויר למדינה.
רק ארבעה חודשים, ונתניהו שכח הכל. לא רק את האחריות שמתלווה לתפקידו כראש ממשלה, גם את מי שניער אותו מההלם שבו היה שרוי והפיח בו ביטחון.
נתניהו מתייחס לארה"ב כמו שהוא מתייחס לבני בריתו: משתמש וזורק. אלא שבמקרה זה לא מדובר בראש לשכה, יועץ פוליטי או חבר כנסת. הפעם מדובר בביידן. ומה שנתניהו מציע עכשיו זה סירוב ישראלי לכל הצעה לפתרון המשבר הגדול שפוקד את האזור.
אז זהו. נראה שנמאס להם. המיאוס מראש ממשלת ישראל הגיע להם עד לקצות השערות. גם בבית הלבן מבינים את מה שרבים מאיתנו הבינו כבר מזמן, ש"ניצחון מוחלט" מבחינתו של נתניהו זה להישאר בשלטון. גם שם כבר הבינו שאין לנתניהו שום תוכנית ליום שאחרי, חוץ מלשמור על הקואליציה שלו, ולכן אין שום דיון בנושא הזה.
העולם מתחיל לחתור לפתרון. הפרסום אמש ב"וושינגטון פוסט" של תוכנית ביידן להסדר אזורי, שבתוכו הכרה ברשות פלסטינית חדשה, הוא הוכחה לחוסר התקווה והאמון של ממשל ביידן בממשלת ישראל.
נתניהו נמצא עכשיו בצומת הכרעה: האם הוא הולך עם ארה"ב ובנות בריתה להסדר, או שהוא ממשיך בלפיתתו בממשלת ה־64 שלו. אם יתעשת ויבחר בהסדר, אולי עוד נוכל להשפיע עליו: לדרוש שינויים, לבקש תוספות, לנסות להטות אותו לטובתנו. אבל בשביל זה נתניהו צריך לקבל החלטה. האם הוא מוכן שהסכם כזה יושג בלעדיו, בלעדינו, כפי שהסכם הגרעין עם איראן הושג בלי ישראל, וראינו את סופו.
אם ארה"ב תממש את איומה להכרזה חד־צדדית על מדינה פלסטינית, יש לזה נזק גדול. נתניהו צריך להחליט אם הוא שולח את אמריקה לכל הרוחות, והם, בתגובה, שולחים אותו לחפש את החברים שלו. ולנתניהו, כידוע, אין חברים.
•••
היו מי שציפו השבוע שגנץ ואיזנקוט ימהרו לצאת מקבינט המלחמה. לאחר שנתניהו הסתייג משיגורה של משלחת לקהיר ובסוף נכנע ללחץ האמריקאי - הוא החליט שלא לשגר משלחת ישראלית להמשך השיחות על שחרור החטופים. בהחלטה הזאת לא שיתף נתניהו את גלנט ואת גנץ ואיזנקוט. זה היה כל כך צורם, שנדמה היה שנתניהו מחפש דרך להיפטר מחברי המחנה הממלכתי.
ואכן, זו הייתה יכולה להיות הזדמנות בשבילם לפרוש על נושא רציני, בפרט כשכבר ברור שלא סופרים אותם בשום נושא: מדירים אותם מתהליכים מדיניים, אין להם שיג ושיח ביחסים עם האמריקאים, הם לא משפיעים בענייני התקציב ולא בחוק הגיוס. אפילו בנושא החטופים, שהכי קרוב לליבם, אין להם יד ורגל. תגובת גנץ הייתה מהירה והבהירה שאין לו שום כוונות כאלה: הוא ואיזנקוט, נמסר, עודכנו על ידי הגורמים המקצועיים ומכירים לעומק את השיח שמתנהל. צפירת ההרגעה הזאת נשמעת יותר כניסיון להקטין את הדרמה, מאשר איום בפרישה.
לא, אין לגנץ כוונות כאלה. לא עכשיו, כשהסקרים מראים שמצביעיו, או יותר נכון אלה שחונים בחניון הזמני שלו, לא רוצים שיפרוש מהממשלה. הנה, הייתם מאמינים? גם לגנץ יש שיקולים פוליטיים.
אפשר לסכם זאת כך: בארבעת השבועות הראשונים, כשנתניהו היה שבר כלי, הייתה לכניסתם לקבינט השפעה. מאז נתניהו התאושש יפה, ועכשיו הוא פשוט לא סופר אותם. אם זה ימשיך כך, כל מה שיישאר מהם הוא שנתניהו היה גמור והם החזירו אותו לחיים. הם לא יוכלו להימלט מכל מה שהקואליציה הזאת עוד תביא על המדינה, הם חלק מכל החלטה.
•••
המערכון של "ארץ נהדרת" שעוסק בסוגיה שעל סדר היום, גיוס החרדים, עורר סערה. טענו שהוא מפלג, שהוא פוגע בכל הציבור החרדי, בעוד שחלק (קטן) מהם משרת, אחרים נותנים את חלקם בזק"א, בארגוני הצלה. אמרו שזה פוגע בחיילים, בנפש החרדים.
אני מודה שכשראיתי את זה חשבתי שאני צופה בסרט דוקומנטרי ולא סאטירה. כמו שכשראיתי את השר גולדקנופף שואל "למי רע פה?" או "מה שייך הממשלה למלחמה הזו?", חשבתי שאני רואה סאטירה ולא תוכן אמיתי. כי מה פה היה לא נכון? זה לא הבדיחה שלא אהבו. זו המציאות. ואיך אפשר לאהוב את המציאות אם אחרי מלחמה שגבתה מחירים גבוהים מגיע חוק גיוס חדש שמעלה את גיל השחרור ממילואים, שירות סדיר שעולה לשלוש שנים, ובזמן שהמילואימניקים יכפילו את ימי השירות שלהם מדי שנה – לא צפוי שום שינוי בנושא השוויון בנטל.
אומרים לציבור המילואימניקים שכל הנטל על כתפיו, שמעלים לו מסים, שהכלכלה תהיה על הפנים, שחלק מהם לא יוכלו לחזור למקומות העבודה, ושהם יעשו הרבה יותר ימי מילואים. אז איפה הסאטירה פה, במערכון או במציאות?
גם בבית הלבן מבינים את מה שרבים מאיתנו הבינו כבר מזמן, ש"ניצחון מוחלט" מבחינתו של נתניהו זה להישאר בשלטון