1. "היהלומים בידינו", נשמעו הלוחמים בקשר שניות לאחר שחילצו את פרננדו מרמן ולואיס הר מדירה ברפיח, במבצע שכלל יחידות עילית, מטוסים ומסוקים. במלחמה שאיש לא מעז להצביע על סופה - או כפי שנתניהו דורש, "עד לניצחון המוחלט" - הפך חילוץ שני החטופים הללו לאחת מנקודות השיא, תמונת ניצחון קטנה.
בשבת הארורה של 7 באקוטובר הובסנו על ידי עזתים בכפכפים על טויוטות. בשבוע האחרון ניסה הצבא למכור לנו תמונת ניצחון, בצורת דמותו של יחיא סינוואר מהדס בכפכפים במנהרה בח'אן־יונס, מלווה בילדיו ובאשתו - אלא שזה היה סרטון מ־10 באוקטובר, ואנחנו עדיין רחוקים מניצחון. רק כשסינוואר ייצא עם דגל לבן, וחבורות המרצחים שלו יפסיקו לזנב בנו - רק אז נדע שהמערכה הסתיימה בתבוסה של חמאס. ועד אז, למרבה האימה, מלחמת הכפכפים תימשך.
2. חוות השרתים שנחשפה במנהרות מתחת למטה אונר"א סייעה לשר החוץ כץ לטעון שנציב הארגון חייב להתפטר, ומיד. "כולם שם תומכי טרור", הוסיף שר הביטחון גלנט. מי שהיה רוצה לצחוק על כך, היה יכול לומר שהנציב של אונר"א ודאי טוען שהתפטרות באמצע מלחמה היא אירוע חסר אחריות, ולכן הוא דוחה את הסקת המסקנות עד לאחר מיטוט חמאס.
וברצינות: אין בינתיים תחליף לאונר"א, שאחראי להאכלתם של יותר משני מיליון בני אדם. זאת ועוד: חוות השרתים מעידה בעיקר על היהירות של הצד הישראלי, שזילזל בתחכום של האויב.
3. במוזיאון לתולדות "הניו יורק טיימס" מופיע תצלום של מכתב שכתב בשעתו אחד מעורכי העיתון, שהציע במשפט מוחץ קו מנחה לכותבים בעיתון: "דווחו בלי משוא פנים, ללא מורא או טובת הנאה". בשש אחרי המלחמה נידרש לבחון את עצמנו: איפה היינו כשעלו סוגיות רגישות שקשורות לגורלם של החטופים, להתנהלותם של החיילים בשדה הקרב ולתהליכים שליוו את קבלת ההחלטות של ראשי המדינה.
4. נתניהו דוחה את האפשרות שביום שאחרי המלחמה תוקם מדינה פלסטינית. "פרס לטרור", אומרים דוברי הממשלה. ורק למען הדיון, נציין: מלחמות מסתיימות בדרך כלל בין אויבים שהתכוונו להביס אלה את אלה. במילים אחרות: הסכמים עושים עם אויבים. או כפי ששמעון פרס נהג לשאול בזעם: "אז מה אתה מציע?" נתניהו ועמיתיו מסרבים להשיב על השאלה הזו.
5. בשישי בערב נפגשתי עם חבר קרוב שנלחם בחודשים האחרונים בצמתים הרגישים ביותר במערכה מול חמאס. הוא בא עם בת הזוג שלו, נראה מותש ובמצב של דריכות מתוחה. חשבתי על הלוחמים והלוחמות שמשלמים מחירים במלחמה, מחירים שישפיעו על המשך חייהם.
הלכתי לספרו של לוקיוס אנאיוס סנקה, פילוסוף מהמאה הראשונה שכתב "על קוצר החיים": "זעום הוא אותו החלק של חיינו שבו אנו חיים", ציטט ממשורר ידוע, והוסיף "אכן כל שאר קיומנו אינו חיים אלא זמן ותו לא. חיינו נחלקים לשלושה פרקי זמן, מה שהיה, מה שהווה ומה שעתיד להיות. מבין אלה, הזמן שבו אנו חיים הינו קצר, זה שבו אנו עתידים לחיות אינו ודאי, וזה שבו חיינו - הוא לבדו ידוע".
הלוואי שאחרי המלחמה, לצד התיקון הנדרש, נעסוק גם בסוגיות מהותיות שנוגעות לכל אחד מאיתנו: לאן אנחנו רוצים ללכת.
