יאללה, איזה ימים אלה היו.
לא משנה איפה גרנו בארץ, הדלת בבית ובחדרי הלב הייתה קבוע פתוחה. אל שכנים, אל סתם אנשים, אל עם שיש לו חלומות משותפים. היינו תמימים, מוקפי אינפלציות ואויבים. אבל מאמינים.
אחחח, אמצע שנות ה־80. פ־־תוח, קראנו. כמו שחנה מרון המנוחה צעקה. אבל לא היינו מוטרדים. עם הגב לדלת עומדים, משקים ביגוניה. מאמינים במה שייכנס. לא פוחדים.
קשה לדעת איזו דלת נטרקה לנו קודם, זו שבבית או זו שבלב. מתי הפסקנו להיות קרובים־קרובים. זה היה בתהליכים. אבל היום כבר לא משאירים שום דלת פתוחה. לא בלב, בטח לא בבית. לא לשכנים, לא לאויבים, לא ליום שאחרי, לא לימים אחרים. ההפך, נועלים היטב בבריח. נכנסים מאחורי ממ"ד. וגם אותו במוט מחזקים.
אז ככה זה נראה כשאובד ביטחון. אישי, לאומי. נשאר רק להיזכר בנוסטלגיה במה שהיה לנו, במי שהיינו. כמו שב"אולפן שישי" בערוץ 12 ניסו לעשות, כשחזרו אל הבניין הפינתי ההוא, ואל "קרובים־קרובים" המיתולוגית.
רק שבכל אלה, ענייני הביטחון וזה, ובמה שקרה לנו כעם מאז שקולקטיבית עברנו דירה מויתק 9, הכתבה ב"אולפן שישי" לא ממש עסקה - וזה היה פספוס. בכלל, לא היו יותר מדי רבדים של עומק בכתבה, שזה עוד פספוס. כשהחזרה ל"קרובים־קרובים", כפי שהבטיחו הפרומואים, הסתכמה בראיון עם תיקי דיין ונגיעות אפרים סידון, שזה הפספוס הגדול מכולם.
לא שתיקי דיין היא לא אחלה מרואיינת. היא מרגשת, וכנה ונוקבת. אומרת דברים שנשארים איתך, כמו על הזקנה ("השיטה לא בסדר"), או על העם הנבחר ("אז שייבחר עם אחר"). ועדיין זה היה יכול להיות אירוע מסדר גודל אחר, אם היו מתכנסים נוספים מחבורת "קרובים־קרובים" ההיא, לצורך פרספקטיבה על אתוסים של אז והיום. ועל ישראל של אז והיום. ועל שכנות של אז והיום. ימים שבהם גם אם היה לך שכן שמאלני או ימני, הוא היה קודם שכן. אדם עם מכלול. ולא ביביסט או עוכר ישראל. ימים שבהם המהות שלנו לא הושטחה ורודדה לרמת המנהיגים הסכסכנים שלנו.
מה שכן, הסיום של הכתבה היה חמוד. כמו בסדרה ההיא, תיקי דיין והכתב לירון זייד שיחזרו את הדרך שבה כל פרק היה מסתיים. בצחוק רועם, ואז אנחה כזאת ארוכה.
קרעכצן שמחזיר אותנו לימינו. נשאר לדמיין איך פרק ב"קרובים־קרובים" היה נראה: דלת, אמצע יום, דפיקות. אף "פ־־תוח" לא נשמע. חנה מרון עומדת דרוכה. או תופסת עמדה מאחורי ספה. נשק ארוך בידה.
בקטנה
אין, אין בושה לאנשים. לא מספיק שרוצים שייקח אחריות על 7 באוקטובר, פתאום בא מתן חודורוב, שואל את נתניהו במסיבת העיתונאים אמש אם הוא מתכוון לקחת אחריות על הכישלון הכלכלי, הירידה בדירוג של מודי'ס. במסיבות עיתונאים קודמות זה היה גורם לו להתלקח, להאשים ומה לא. הפעם ראש הממשלה סתם ענה שאין כישלון.
