אחיי היהודים, בואו נתחיל מהסוף: שום דבר, אבל שום דבר מהדיונים העקרים שנערכים בימים אלה סביב נושא חוק הגיוס לא יניב גרם אחד של תוצאה בשטח. כלומר, הוא כן יניב פירות: שנאת חינם, ויכוחים, שנאות, קיטובים, שיסוי, וכל מה שדומה לזה - אבל בפועל, תלמיד ישיבה אחד לא יתייצב בבקו"ם ויעבור את שרשרת החיול.
תפוח האדמה הלוהט הזה עולה על המנגל כל כמה חודשים, כבר 75 שנים; הוא מפרנס פוליטיקאים יצריים, ממלא עמודים דרמטיים, מרתק פאנליסטים נסערים, מלהיב קמפיינריסטים להוטים. אבל בשורה התחתונה: עולם כמנהגו נוהג. כל מי שאומר לכם אחרת - עוקץ אתכם.
הסוגיה הרגישה הזו דורשת מגשר מקצועי - ובטח לא פוליטיקאים - שיידע להכיל ולהבין את שני הצדדים: גם את הערך העצום של לימוד תורתנו הקדושה וגם את הצורך הסופר חיוני של השירות הצבאי, בניסיון להגיע לעמק השווה לשביעות רצון הצדדים. ובכל זאת, הצעה: לחברי הכנסת, לשופטי העליון, לעיתונאים, ולנו האזרחים - בואו נקפיא כל עיסוק בחוק הלוהט הזה ונחזור לדון בו בכובד ראש אחרי המלחמה.
מאז פרצה המלחמה, שילובי הכוחות בין החרדים לכלל המגזרים בעם נמצאים בשיא של כל הזמנים. משפחות חרדיות מכינות הררי מאכלים לחיילים, אדמו"רים יוצאים לביקורי חיזוק אצל לוחמים מאושפזים, חסידויות וחצרות שלמות מפעילות חפ"קים של סיוע לתושבי הדרום ולנפגעים במגוון תחומים, מוסדות חינוך חרדיים משגרים מארזי פינוק לבסיסים, אינספור מיזמי סיוע ועזרה קמו מתוך הציבור החרדי עבור תושבי העוטף וערי הדרום. וכן, לא מעט אברכים ניגשו לבקו"ם וביקשו גם הם לשאת בנטל. מראות שטרם נראו כמותם, ממלאים את הלב, ומוכיחים כי הציבור החרדי, בדרכו שלו, מבקש להיות חלק, להרגיש שותף.
בתוך כל האחווה הנהדרת הזו - מצרך סופר חשוב בעת מלחמה - צנח לו חוק הגיוס, שכצפוי הקפיץ ומקפיץ את כולם, ופשוט מאיים לחרב את כל ההרמוניה היפה והמאחדת שנבנתה כאן בחודשים האחרונים, בין כל חלקי העם, אחרי שנה כל כך קשה, מפלגת ומצלקת - שהיחידים שהרוויחו ממנה הם אויבנו שקמו לכלותינו. זו הרמוניה נדירה, שאם אנחנו חפצי חיים, אנו אמורים לעשות הכול בכדי לשמרה. בכל מחיר.
קו אחד, ברור ובהיר, עובר לו בין ערמות הפוסטים המרגשים של לוחמים בשטח, שמבקשים, או יותר נכון מפצירים בנו: בבקשה, תהיו מאוחדים, אל תריבו. הציצו בפרויקט של ynet "ד"ש מהחזית", מהימים הראשונים של הלחימה, ותראו בעצמכם מה באמת היה חשוב ללוחמים לומר, רגע לפני הכניסה לגיהינום העזתי: "אתם תשמרו על האחדות ואנחנו נשמור עליכם", "תישארו מאוחדים גם בימים האלה. חשוב לזכור את האחדות הזאת, כי היא הכוח של כולנו", "חשוב שנישאר מאוחדים", "אנחנו עם אחד וביחד ננצח את המלחמה הזאת".
ולסיום, ציטוט מדברים שאמר לי ד"ר יהודה סבינר, חרדי, רופא קרבי: "כששמעתי מילדיי שכתבו את שמי לתפילה בלוח בתלמוד תורה ובבית הספר של הבנות, זה נתן לי חיזוק לא פחות מהחייל שחיפה עליי עם נשק. יעזור השם שנישאר מאוחדים וננצח".
אחיי היהודיים, עוד יהיו לנו הרבה הזדמנויות להתווכח, כדרכנו המסורתית ורבת השנים. בואו, בבקשה, נחכה לשש אחרי המלחמה. אם לא למעננו – למענם, למען הלוחמים שלנו.
