יום רביעי, 14 בפברואר 2024, 05:30 בבוקר. קבוצה של 100 בני משפחות חטופים התקבצה בנתב"ג לקראת הטיסה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לצורך הגשת תלונה נגד ראשי חמאס בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. התחושה הייתה מתוחה ואופטימית, בעוד בקהיר מתכנסות מדינות לצורך תיווך ומשא ומתן. אבל מיד עם הנחיתה בארץ, לאחר הגשת התלונה, נודע לי כי ראש הממשלה החזיר את המשלחת הישראלית למשא ומתן לארץ ומסרב לשלוח אותה בחזרה לשאת ולתת על עסקה. עוד נודע לי כי מתווה שהוגש לראש הממשלה על ידי בכירי מערכת הביטחון נדחה על ידו.
בהתחלה, חשבתי שמדובר בספין, שהרי לא ייתכן כי ישראל לא תסכים להשתתף במשא ומתן להחזרת החטופים. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. ביהדות, פיקוח נפש דוחה את כל המצוות. בדמוקרטיה, חירות היא ערך עליון. במצב שנוצר, ממשלת ישראל לא מקיימת את צו פיקוח הנפש ואת הזכות לשוויון - ולכן, לגבי משפחות החטופים, מדינת ישראל איבדה את מעמדה היהודי והדמוקרטי.
תחת ההכרה הזו, וההבנה שאם המדינות ששותפות למשא ומתן יחזרו למקומותיהן ייסתם הגולל על אפשרות חילוץ החטופים בעסקה, הסיכון לחיי החטופים יגדל בעשרות מונים. עולה הטיעון כי מדובר בפעולה שהיא חלק מהמשא ומתן להשיג עסקה טובה יותר. בקשר לזה, ראש הממשלה צריך לדעת כי כישלון בניסיון להשיג תנאים יותר טובים יביא למותם של חטופים, בגלל הזמן שיחלוף הזמן וההתעללות הנמשכת בנשים, בילדים ובגברים. האחריות למותם של חטופים בגין אובדן ימי משא ומתן של המשלחת הישראלית, היא בלעדית של ראש הממשלה.
136 ימים חלפו מאז השבת הארורה בה נחשפה ישראל בשיא חולשתה. חטא ההיבריס היכה בנו בעוצמה קשה ביותר, עד כדי תחושה של שואה שנייה. הרחוב הישראלי כולו חש נבגד ומתוסכל והתחושה היא שכל המדינה נחטפה. את תחושת השואה הבאתי לידי ביטוי בענידת טלאי צהוב שעליו רשום התאריך 7 באוקטובר, אותו אני נושא כבר חודש ימים. הגעגוע והדאגה לאיציק בלתי ניתנים לתיאור. תחושת האשם האישית שלא הייתי איתו בשעה שתתי־האדם מהחמאס פגעו בו וחטפו אותו, אינה מרפה. ראש הממשלה חייב להתעשת, להבין את אחריותו ושליחותו ולהחזיר לחיק המשפחה את החטופים ואת הנרצחים לקבורה ראויה ומכובדת בארץ ישראל.
שביתת הרעב שלי היא שביתת הזדהות עם החטופים, שעל פי עדויות השבים, אוכלים במנהרות רבע פיתה וכף גבינה ליום.
בכיכר החטופים, אלפי אנשים באו לתמוך לחזק. עם ישראל מתגלה בגדולתו.
