"חולי אהבה" היא סדרה ישראלית לכל דבר: היוצרים והיוצרות ישראלים, הדמויות ישראליות, העלילה מתרחשת בישראל והשפה היא עברית. ולמרות זאת שני הפרקים הראשונים מותירים תחושה לא נעימה של זרות: כאילו ישראל היא רק המעבדה שבה רוקחים את התרכובת, שנועדה לעבוד בכל מקום אחר בסיוע התאמות מינימליות.
זה לא מפתיע: כך היה עם "גוף שלישי", שהושקה בערוץ 12 לפני שנה בדיוק. למעשה, קווי הדמיון בין שתי הסדרות רבים: ההתמקדות בעניין בריאותי כאוב (כלומר נושא "חשוב" שאינו שנוי במחלוקת פוליטית), המעמד הסוציו־אקונומי הגבוה, הקירות הבוהקים של הבתים המעוצבים ומזג האוויר הכללי, שמבשר על טמפרטורה אירופית קרירה באמצע המזרח התיכון החם והמחניק. איגלו בג'ונגל.
הנתק התרבותי של "חולי אהבה" קיצוני יותר, משום שהתסריט של טל גרניט, שרון מימון ורונה תמיר כולל התייחסות לעולם שהדרמות המעטות של קשת נוטות לברוח ממנו כדי להתאים לאכסנייה: הפוליטיקה. אחד מגיבורי הסדרה, מיכה חדאד (עמוס תמם), הוא שר התיירות עם תוכניות להיות ראש ממשלה, שמגלה לתדהמתו שגם גברים חולים בסרטן השד.
אלא שאפילו האבחון הזה אינו נדיר כמו העובדה שחדאד מסוגל לגרום לחילי טרופר להיראות פרובוקטיבי. עם כריזמה של ברק אובמה, נימוסים של חנה בבלי ואפס רמזים לציניות ופופוליזם, גם הספינים שלו טובעים בדבש: בשיחה עם גיבורת הסדרה והמנתחת שלו, ד"ר עמליה לוי (איילת זורר), שבעצמה מתמודדת עם המחלה, חדאד מתעקש שגם הוא פועל כדי להציל חיים ולכן מחובתו "לחתוך בשביל זה". בהמשך ייתכן והממד הפוליטי בסדרה לא יהיה סטרילי עד אבסורד, אבל בינתיים הוא נע בין "הבית הלבן" למדע בדיוני.
דמותו של חדאד מרחיקה את "חולי אהבה" עוד יותר מהריאליזם שהיא שואפת להצטיין בו, כסדרה על אנשים תאבי חיים שהמוות מעז להפריע לתוכניותיהם הגרנדיוזיות. גרניט ומימון כבר הפגינו יכולות מרשימות בז'אנר, למשל בסרט הנפלא "מיתה טובה", וגם כאן יש רגעים נאים של שחוק ודמע לצד קווי עלילה מקוריים: לדוגמה עדי (נלי תגר), אחותה של ד"ר לוי, שמתחזה לחולת סרטן בהופעות הסטנד־אפ שלה. בנוסף, זורר היא ליהוק אידיאלי עבור דמותה המעניינת והרב־שכבתית, לא מחזה מובן מאליו כשזה נוגע לנשים על המסך הישראלי.
לכן עוד יותר חבל שכל הפוטנציאל הזה נופל על דיבור מלאכותי, הוויה בועתית ושיווק מטעה (שם הסדרה והפרומו הרבה יותר טלנובליים מהתוכן). בסוף, אם רוצים לראות סדרה ישראלית חזקה על סרטן מבלי להרגיש שמנסים בכוח למכור פורמט לחו"ל, עדיף לחזור לשאולי ואירנה ב"ארץ נהדרת".
בקטנה
מלכתחילה הבחירה להפיק בכספי ציבור את "דו"ח רולניק", מופע אופייני של חשיבות עצמית ואוויר חם בתחפושת של "תוכנית תחקירים", לא הייתה שעתו היפה של תאגיד השידור. אבל שלשום בפרק הסיום נחצה גבול: אילן שילוח הוא איש מעניין ורלוונטי, ובגלל זה יש הרבה שאלות קשות להטיח בו, בטח אם אתה גיא רולניק, עיתונאי בכיר שכבר שנים מתפרנס מאותו מאמר שנוזף בתקשורת שהיא רופסת, לקקנית ופחדנית. והנה, מול מי שנחשב לטייקון פרסום ואכל מהידיים של נוחי דנקנר ושאול אלוביץ' ופתאום גילה שהוא בעצם צ'ה גווארה, רולניק הפגין חוט שדרה של טאקר קרלסון ועוד על חשבון משלמי המסים. בושה, בושה, בושה.
