הנרקוד? / בשקט־בשקט התגנב זוג מתוק לקדמת הבמה בהופעה שלי בהיכל התרבות לפני שבוע והחל לרקוד. זה היה בשיר "ואלס בחמש ושלושים" על אחד שקובע דייט עם מישהי בחמש וחצי והיא לא באה. עמדתי על הבמה, שרתי והבטתי בהם וחשבתי אם הייתה בריקוד שלהם תחילת סימני נורמליות בתוך האי־נורמליות שבה אנחנו חיים. אני חושב שכן. אמנם במרומז, אבל עובדה שהם הזדקקו לשנייה לברוח מהמציאות, והרי ידוע שאין כמו מוזיקה וריקוד לצורך הזה.
שיעור על הדרך / הרגעים האלה ואחרים הם מהיותר קריטיים שנקלענו אליהם בחיינו אלה, והם חלק מהדרך שלנו עם המון שיעורים כעבודת בית כמו אז בבית הספר. למשל בואו ניכנס ביחד לשיעור בספרות, וניזכר בשיר "הדרך לאיתקה" (של המשורר קוואפיס) על הבחור שיוצא לחפש את איתקה העיר, ואחרי נניח 89 שנות נדודים מגלה שהיא דומה לחורבה, ואז הוא שואל באכזבת מה את מי ששלח אותו, האם בשביל העיר הזו שלחת אותי? והקול עונה לו, "לא, יקירי, שלחתי אותך בשביל הדרך".
אז גם אנחנו בדרך. אבל לעומת הנער התמים הזה הדרך נפלה עלינו ב־7 באוקטובר, בימים שהארץ נראתה אבודת דרך לרגע. אבל אז הגיע הבום בשש וחצי בבוקר. לא עזרו האזהרות של התצפיתניות. לא עזרו הסימנים (עוד נגיע אליהם) ולא הידיעה שבמלחמת כיפור קרה לנו כמעט אותו הדבר.
"אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת, אלך אל המדבר ושם אלמד לכאוב", כתב המשורר נתן יונתן בכאב פרידה עמוק ממישהי או מארצו. והוא זה שכתב גם את אחד משירי המחאה הכי מוצנעים וחזקים שאני מכיר ושמילותיו מתחילות ב"דוגית נוסעת מפרשיה שניים, ומלחיה נרדמו כולם... אם לא יעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף?" זה שיר על תרדמת, על הזנחה, על היבריס, על דוגית המחפשת יחד עם אנשיה שנרדמו בשמירה את דרכה. כך אפילו הסביר לי אישית נתן יונתן חברי באחד הימים כששתינו קפה בוץ ביחד כעבודת בית בין זמר למשורר.
צללים / אז על המסע של הדוגית שלנו ומלחיה חשבתי גם השבוע. על אלה שהצילו אותנו, שלחמו עבורנו, אלה שנפצעו פצעים קשים או נעלמו לנו בדמי ימיהם, אלה שנחטפו ואנחנו מחכים לשובם. חשבתי גם על אלה שתמיד ילכו בהפוך על הפוך ויתישו את הארץ בשיגעונות ובקצוות השרופים שלהם. על אלה, כמוני, שנולדו לסוף מלחמת השחרור וראו משהו בארץ הזאת, וחשים שצריך לנהוג בה בזהירות, עדינות ובקשיחות שמא תברח ולא תגיע לפגישה איתנו בחמש ושלושים.
דמויות מיוחדות במינן חלפו לי כצללים בחדר השבוע לפנות בוקר. חלוצים וחלוצות אידיאליסטים משנות ה־20, לוחמים פצועים שפגשתי, משפחות שניטלטלו לנצח נצחים באבלן. ואפילו (במומנט האישי) אלעדיק חברי הטוב ואחותי הטובה שמתו לפני תחילת המסע הזה ואין להם שמץ מושג על מה שקרה לנו, ואולי יש להם, ומהשמיים רואים הכל.
לא צריך להתבונן עמוקות בגברים שלחמו בעזה או שירתו בצפון המפונה והלוחם כדי להבחין שאיך שהם שבים למדי האזרח, הם מחפשים את עצמם בין שדות הקרב לחיים ה"רגילים". על השיבה הביתה כתבו ספרים ועשו סרטים, במיוחד על הפוסט־טראומה להכיל את מה שראו וחוו ועל אי־הצדק מול כמה הקריבו במלחמה ולמה עכשיו הוזמנו חלקם לשימוע לפני פיטורים. לא ייאמן. מטורף. אי־הצדק הזה דורש פתרון מיידי.
שם משפחה / אנחנו ניסינו ועדיין מנסים לאכול את הכל. משחקים כמו ילדים בלסמן מה אסור ומה מותר ומי הבא בתור? ובינתיים משחקים בטלוויזיה באוכל שלא נטעם לעולם במופע "המטבח המנצח" (ניצחון היא המילה הכי שימושית בימים אלה). ולמרות נחמדותם של תושבי המטבח בניצוחם של חיים כהן ורותי ברודו, אז קובי אוז המצתוק (מצחיק, מתוק, חכם ומתפלסף) מעורר מהומה קטנה במטבח כשנתפס מסביר למה החליף את שמו מאוזן לאוז והאם זו פדיחה להחליף שם? לא בטוח. נזכרתי שאבא שלי עליו השלום, שקראו לו יצחק בשמו הפרטי, היה במקור בשם המשפחה שלו הרציג שפירושו חביב ולבבי והחליף אותו לארצי כי ככה רצה להתערות בארץ. סו וואט? מה קרה? ממילא לא איבדנו את המשפחה בשֵׁם. איבדנו את רובה בשואה.
היו או לא היו סימנים? / קשה להבחין בימים אלה מה יהיו פני חיינו מכאן ואילך. אנחנו זזים קדימה, מתחת (בתת־קרקע) ומעל, שעה שברור שהנפש אצל כל אחד ואחת מאיתנו חבולה מכל מה שקרה. אנחנו חיים גם בין הקצוות, ממתינים בקוצר רוח לאות חיים מהחטופים, לשחרור שלהם, לפתרון הכאב הנורא הזה המצלק את כולנו. וכל הזמן אנחנו מדקלמים את הצורך בלהיות מאוחדים כדוגמת הלוחמים שחוו את הרעות והאחדות בשדות הקרב, רק שברור שמי שנכנס מתחת לאלונקה בקרבות לא הבחין מי חובש כיפה ומי לא כי כולם חבשו קסדות. והנה ערב אחד נשלח אליי שיר נהדר מאת אירווינג לייטון הקנדי שנקרא "לא היו סימנים" ובא לי לשים אותו פה בתרגום חופשי כעבודת בית:
“לא היו סימנים איפה שהלכתי/ אבל תוך כדי הליכה גיליתי לאן אני הולך.
על ידי שנאה עזה למדתי איך אני אוהב/ ועל ידי אהבה את מי ואת מה.
באבל למדתי איך לצחוק מהבטן/ ומתוך חולשה בניתי לי כוח.
מחוסר אמת למדתי אמת/ ומצביעות למדתי ישירות.
ועכשיו? עכשיו אני כמעט יודע מי אני/ יש לי כבר כמעט את האומץ להיות האיש הזה/
עוד צעד אחד ואהיה במקום שממנו התחלתי”.
אף פעם לא מאוחר / השיר על הסימנים הוא שיר שראוי לנו ללמוד אותו. אף פעם לא מאוחר. ס’תכלו איך שני זקנים שמתאימים כבר לפרישה מרצון בדיור המוגן מוכיחים את זה שחור על גבי לבן באמריקה. אחד בקושי זז, וחושב שא־סיסי מקסיקני (מקום 14 ברשימת הנשיאים הטובים), והשני בועט בכל מוסכמה, מין מגלומן (מקום אחרון ברשימה).
ואצלנו? אני שואל את עצמי כתלמיד בית הספר “ישראלי”, מה אצלנו השיעור הבא? היסטוריה או חשבון נפש? ואלוהים, תגיד, האם משדה הראייה שלך מלמעלה אתה חושב שאנחנו מבינים לעומק כמה עבודת בית יש לנו עדיין לעשות, וכמה עדיין לא מאוחר ללמוד איך לחיות את חיינו מחדש?
המסר / השבוע שרתי קצת עם חנן בן ארי, בשביל הכיף שלנו. תומר בירן, יליד אופקים, המעבד, הרים לאט־לאט את מכסה הפסנתר והתחיל לנגן מנגינה ישראלית שקטה (“ערב עירוני” ששר יוסי בנאי). איפשהו עמוק בתוכנו אחרי ארבעת החודשים הנוראים וההרואיים האלה, גם חנן וגם אני, שהתרוצצנו בכל חור, חשנו שאנחנו שואפים לשיר קצת כנחמה לעצמנו למול מה שראינו. מוות, אבלות והמון כוח מעורבב עם ישראליות חדשה. ואני אומר את זה בזהירות ובהתחשבות כי הטראומה של השכולים האמיתיים שבינינו לא תחלוף לעולם.
הלילות נהיים קצרים. שמתי לב שהאור עולה כבר יותר מוקדם. ולרגע עם הנץ החמה (הקרה) דימיתי שעוד מעט תגיע גלויה מלמעלה שעליה נכתב בכתב יד שלא פגשנו מעולם כעבודת בית, "נפלנו בקרבות אבל אנחנו רואים אתכם, אז תהיו ראויים לנו, כדי שהכל לא יהיה לשווא".
