סדר הכוחות של צה"ל ביהודה ושומרון גדול עכשיו מסדר הכוחות ברצועת עזה. אם מתעקשים על מינוח, מה שמתרחש עכשיו ברצועה קרוב יותר ללוחמה מאשר למלחמה. טיהור השטח, מעל ומתחת לקרקע, קשה ומסוכן. הוא גובה מחיר יומי בהרוגים ובפצועים. אבל ההיקף, הציפיות והחששות שליוו את חודשי הלחימה הראשונים התכווצו באורח דרמטי. עזה בידינו: מה עכשיו. ההישג של הלוחמים בשטח הוא כאב הראש של הפוליטיקאים שנבחרו להנהיג אותם. חמש מילים מקפיד נתניהו לומר בכל נאום שלו: מלחמה, ניצחון מוחלט, בעזרת השם. הוא לא מאמין באף אחת מהן.
בני גנץ וגדי איזנקוט התרגלו בשנותיהם בצבא לעבוד עם ניירות. ככה זה בצבא: המון כיסים יש בדגמ"ח, ובאחד מהם יש פנקס שורות קטן, בדרך כלל עם סמל היחידה. מצפים מהקצין שירשום בפנקס כל מה שהוא עלול לשכוח, ואחר כך יהפוך את ההערות לנייר נוסף, שיהיה בסיס לדיון. ייתכן שדור האלופים הבא לא יידע נייר מהו: כל חוכמתו תושקע בסלולרי. אבל גנץ ואיזנקוט (וגם הרצי הלוי) שייכים לדור הישן.
3 צפייה בגלריה
|
|
הגדה מבעבעת, על סף רתיחה: הפיגוע בכביש 1, אתמול
( צילום: אביר סולטן, אי־פי־אי)
בפוליטיקה עובדים אחרת: שרים באים לישיבות חמושים בעוזרים, לא בניירות. ניירות מפחידים אותם: הם מחייבים מדי, פורמליים מדי. קל להדליף אותם; קשה להתכחש להם. בקבינט המצומצם מתנגשת תרבות בתרבות.
חמישה ניירות הציג גדי איזנקוט לקבינט. הוא סיווג אותם בתואר "סודי". ארבעת הראשונים לא הגיעו לתקשורת כפי שהם, אולי משום שבתחילת המלחמה הצנזורה הצבאית ראתה בקבינט המצומצם פורום צבאי מסווג, לא פורום פוליטי. החמישי פורסם ביום שני מפי ירון אברהם, הכתב המדיני של חדשות 12. תמיד חשבתי שהדרך החכמה ביותר לקבור מסמך היא לפרסם אותו: צרות העין של העמיתים למקצוע תדאג למלאכת הקבורה. אולי זה היה המניע גם הפעם. ואולי היו מניעים אחרים: נסתרות דרכי המדליף.
כך או כך, מה שכתב איזנקוט ראוי לעלות לשיח הציבורי. הוא הזכיר מה הושג ומה לא הושג בארבעת חודשי הלחימה. מיטוט חמאס הושג ברובו; השבת החטופים בחלקה; השבת הביטחון בחלקה; וסיום המלחמה בכלל לא. הוא נקב בשורה של נושאים שהקבינט אמור להחליט לגביהם: מתווה להשבת החטופים לפני כניסת חודש רמדאן; מניעת אינתיפאדה שלישית בגדה; קידום חלופה אזרחית לניהול עזה; והחזרת התושבים בעוטף ובצפון לבתיהם. בכל הנושאים האלה נתניהו מנע או עיכב החלטות.
כאשר מפלגת המחנה הממלכתי החליטה להצטרף לממשלה, איזנקוט הציע לבחון את ההחלטה לפי קריטריון אחד: מידת ההשפעה של גנץ ושלו על ההחלטות. בארגוני המחאה משוכנעים שההשפעה אפסית: השניים הם השכפ"ץ, עלה התאנה של ממשלת נתניהו.
הם משוכנעים שהשפעתם משמעותית, והפרוטוקולים יעידו. הייתה להם השפעה גדולה על מדיניות הפעלת האש של צה"ל בעזה ובצפון. עוד ברשימה: המאמץ למנוע התפוצצות בגדה בחודש רמדאן; השיח הרחב על היום שאחרי; הניסיון להגיע לחוק גיוס אחר, פחות מפלה; השתתפות ישראל בשיחות על עסקת החטופים שמתחדשות היום בפריז. במילים אחרות: התחושה שבן גביר וסמוטריץ' מובילים את הממשלה נכונה רק בחלקה. בכל מה שנוגע לביטחון, השפעתם של גנץ ואיזנקוט ניכרת.
אפשר לנסח את הדברים אחרת: יש לנו ממשלה שבה כל שר יודע מה רוצה ראש הממשלה כאשר ההחלטה נוגעת לאינטרס האישי שלו; בכל הנושאים האחרים אף שר לא יודע מה רוצה ראש הממשלה, אם בכלל. כל צד דוחף כפי יכולתו. במציאות הזאת, מי שימהר להתפטר יפקיר את המדינה לסמוטריצ'ים.
הם מכוונים לבחירות בספטמבר או בדצמבר. גם אם נתניהו רוצה שיתפטרו, אין להם כוונה להתפטר. לא עכשיו.
אחד הקטעים הקלאסיים ב"ילקוט הכזבים" מספר על מורדוך, הדייג הטברייני, שקנה פנס לוקס חדש. כשיצא לשיט בכנרת, אמרו לו החברים: זרוק את הפנס למים. הוא סירב. אין לך אופי, אמרו לו. בסוף, כשזרק את הפנס למים, אמרו לו החברים: אתה רואה, אין לך אופי, כל אחד יכול להשפיע עליך.

הקטארים לחצו

עסקת חטופים עדיין אין – גורמים אחראים מדברים על סיכוי של עד 50 אחוז – אבל חידוש המשא ומתן, לאחר כמעט חודש של הקפאה, מעורר תקווה. המעבר מקהיר לפריז הוא יותר משינוי מקום. הרעיון הכללי הוא לחזור לאחור, אל המתווה שהוסכם עליו בפריז בתחילת פברואר, ולהתקדם משם.
כזכור, חמאס הגיב על המתווה שגובש בפריז במתווה משלו, יותר קשה מבחינת ישראל. בצד הישראלי ניטש ויכוח: צוות המשא ומתן העריך שלמרות עמדת המוצא הקשה של חמאס, ניתן להתקדם; נתניהו הטיל וטו. בהתחלה סירב לשלוח את הצוות הישראלי לקהיר; אחר כך הסכים לשלוח את הצוות אבל שלל ממנו את המנדט לשאת ולתת. הוא גם הקשיח עמדות בנושאים מהותיים.
חידוש השיחות מאפשר לכל צד לטעון שצדק. נתניהו יטען שהגישה הסרבנית שלו אחראית לכך שחלה הגמשה בעמדת חמאס; אחרים יטענו שלא היו דברים מעולם: סינוואר הגיע בשבועיים האחרונים להכרה שיתרונותיה של עסקה עולים מבחינתו על חסרונותיה. תהליך דומה התרחש גם בין קובעי המדיניות בישראל. השינוי טקטי. אין ערובה שלא יקרוס.
מה השתנה? בצד המתווכים, האמריקאים הגבירו לחץ גם על קטאר וגם על ישראל. האמריקאים משוכנעים שבלי עסקת חטופים עכשיו לא יוכלו להגיע לעסקה הגדולה, האזורית. המצרים חוששים שהמשך הלחימה בחודש רמדאן יביא להתפרצויות גם בגבול שלהם עם הרצועה וגם ברחבי מצרים. בצד החמאסי סינוואר הוא האיש שמקבל את ההחלטות. כך היה לאורך כל הדרך. הפרסומים שלפיהם הוא מנותק קשר או שברח מהרצועה היו בדיות של עיתונאים או תעמולת כזב של גורמים בישראל.
ממשלות מדינות הנפט הבהירו לסינוואר ולעמיתיו בהנהגת חמאס שאם לא יגמישו עמדות, לא יקבלו כספים ומקלט לעת צרה להם ולמשפחותיהם. מבחינת הארגון זה איום קיומי. בנוסף, החריפה שאלת האחריות לגורל האוכלוסייה בעזה ערב רמדאן, אולי גם שאלת ההישרדות האישית של צמרת הארגון בעזה. עסקה תיתן להם תעודת ביטוח זמנית.
בצד הישראלי החשש מהתפרצות של אינתיפאדה שלישית בגדה בתקופת רמדאן חיזק את הנכונות להגיע לעסקה. הגדה מבעבעת, על סף רתיחה: הפיגוע אתמול, על כביש 1, בין ירושלים למעלה־אדומים, הוא חוליה בשרשרת. צה"ל זקוק להפוגה, שתנוצל לרענון, לשחרור חיילי מילואים וללימוד לקחי המלחמה.
הגורם החשוב ביותר שהשתנה היה הזמן. שלושת השבועות שעברו מאז שנעצר המשא ומתן לא שיפרו את הסיכוי שנראה את החטופים בינינו, חיים ובריאים. החרדה בציבור גברה. סמוטריץ' ובן גביר יכולים להרשות לעצמם לצפצף על חיי החטופים. נתניהו עדיין לא.

קודם כל, מדינה

נאסר אל־קידווה (70) בן אחיו של יאסר ערפאת, היה 15 שנה שגריר אש"ף באו"ם ושנה אחת שר החוץ של הרשות הפלסטינית. ב־2021 החליט לרוץ ברשימה עצמאית בבחירות לרשות. פדווא, אשתו של מרואן ברגותי הכלוא בישראל, הייתה מספר 2 ברשימה. אבו־מאזן לא סלח: הוא הדיח את אל־קידווה מהוועד המרכזי של פתח וגירש אותו משטחי הרשות. הבחירות בוטלו. הוא מתגורר היום בניס, צרפת.
אל־קידווה הוא בעל בריתו של מוחמד דחלאן, יריבו האחר של אבו־מאזן. כמו שלקרבת המשפחה למנחם בגין היה פעם משקל בליכוד, לקרבת המשפחה לערפאת יש עדיין משקל ברחוב הפלסטיני. נסיך גולה הוא עדיין נסיך. בחודשים האחרונים הוא נוסע מבירה לבירה בעולם הערבי במאמץ להשיג תמיכה לתוכנית שלו להחלפת השלטון ברמאללה ולשיקום הרצועה. אבו־מאזן הוא בעיניו האיש הרע, לצד נתניהו. הפער בין מה שהוא מציע למה שרוב הישראלים מוכנים לקבל, תהומי. שלשום נפגשנו לשיחת זום ארוכה.
איזה הסדר יכול להצליח בעזה ביום שאחרי, שאלתי.
"הדרישות הפלסטיניות להסדר מובנות מאליהן", השיב. "הפסקה של המלחמה ונסיגה ישראלית מוחלטת מכל הרצועה. לישראל יש דרישות ביטחוניות שצריך לטפל בהן. השלב הראשון הוא החלפת אסירים. הוא צריך להוביל לפתרון רחב יותר של הסכסוך".
נדמה שאתה רואה במלחמה הזדמנות, לא רק טרגדיה, אמרתי.
"המצב נורא", אמר. "כן, טרגדיה. אבל הוא נושא בחובו גם הבטחה לעתיד לשני העמים. הבעיה היא שראש הממשלה שלכם חוסם כרגע הכל: הוא חוסם את השינוי הנדרש בעזה וחוסם את הדרך לעתיד. הידידים של ישראל, כולל הידידה הטובה ביותר שלכם, אמריקה, התחילו להבין שיש הבדל בין האינטרס של המדינה לאינטרס של מי שעומד בראשה. זה בהחלט חדש".
3 צפייה בגלריה
yk13811189
yk13811189
לא באמת התנתקתם מעזה: אל־קידווה
(צילום: מחמוד חאמס,אי־אף־פי)
האם לדעתך חמאס יוכל למלא תפקיד בעתיד של עזה והגדה, שאלתי. בשבילנו זאת שאלה קריטית.
"המצב ישתנה, אין כל ספק בכך", השיב. "לאחר המלחמה תהיה לנו ממשלה חדשה שתהיה אחראית גם לגדה וגם לעזה. חמאס לא יהיה חלק ממנה. אנחנו נוכל להחליש את חמאס, אבל ההודעות של ממשלת ישראל על חיסול חמאס, השמדת חמאס, לא ייצאו לפועל".
מה יהיה בסיס התמיכה של הממשלה שאתה מדבר עליה, שאלתי.
"אני מאמין שהיא תענה על שלוש דרישות: תהיה לה לגיטימציה בציבור הפלסטיני ובמערכת הפוליטית שלנו; תהיה לה יכולת ביצוע; ותהיה לה תמיכה של המדינות שאמורות לתרום כסף.
"ההנהגה הנוכחית חייבת ללכת. אמרתי את זה עוד לפני המלחמה. אחרי המלחמה כל פלסטיני מבין שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מלחמה פנימית. לכן אמרנו, בסדר, נתפשר: אבו־מאזן יוכל להישאר נשיא אבל התפקידים שלו יהיו רק טקסיים. הפלסטינים משוועים לשלטון שייתן להם את השירות שממשלה אמורה לתת.
"בשלב ראשון תכהן ממשלה ללא פוליטיקאים. מאוחר יותר ייערכו בחירות. תיבת הקלפי היא הפתרון הנכון, אבל לא עכשיו – עכשיו אנחנו צריכים לטפל בשני מיליון פלסטינים שנעקרו מבתיהם".
אבו־מאזן גירש אותך מהנהגת פתח, אמרתי.
"בניגוד למה שמקובל לחשוב", אמר, "העימות שלי עם אבו־מאזן התרחש עוד לפני פרשת הבחירות. זה התחיל בביקורת שלי נגד המהלכים האנטי־דמוקרטיים של הנשיא. הוא הוציא אותי מהוועד המרכזי, החלטה בלתי חוקית בעליל. רק אחרי זה הקמנו רשימה לבחירות ומיזגנו אותה עם הרשימה של ברגותי. האירוניה היא שככל שהתחזקנו בציבור, כך ירד הסיכוי שיתקיימו בחירות. ואכן, הבחירות התבטלו".
האם מוחמד דחלאן ומרואן ברגותי יכולים לדעתך למלא תפקידים ברשות החדשה, שאלתי.
הוא השיב בהסתייגות. "לא נכון להטיל וטו על אף אחד", אמר. "הם יהיו חלק מהמנהיגות, של פתח או של הרשות. מה יעשו בדיוק, תלוי בהם".
אתה יודע, אמרתי. עד לרגע זה לא הזכרת בשיחה שלנו את המילה טרור. אנחנו מדברים על מה שעשו פוליטיקאים בשני הצדדים, אבל הרבה יותר מהם, הטרור הוא הגורם שהצליח לטרפד כל ניסיון להגיע לדו־קיום.
"אין לפלסטינים בעיה לנקוט עמדה בנושא הזה", אמר. "הבעיה היא שיש מי שמניח שחיים של פלסטיני זולים יותר מחיים של ישראלי".
לטרור, אמרתי, יש אבות. איראן, למשל; האחים המוסלמים.
"הזכרת את איראן", אמר. "אני חושב שלעובדה שאיראן נמנעה מהתערבות ישירה במלחמה, לא היא ולא הפרוקסים שלה, יש תוצאות. ההשפעה של איראן במרחב הפלסטיני ירדה במלחמה".
אני לא מבין, אמרתי. האם אתה מאוכזב מכך שלא פרצה מלחמה בין איראן לישראל?
"אני לא מאוכזב", אמר. "אני מציג עובדה. הוא הדין באחים המוסלמים. אין לי כוונה להגן עליהם: אנחנו חלוקים. אבל יש ישראלים שחשבו שהם ראויים לכך שיזרימו להם כסף מזומן בעזה. כשפוליטיקאים מגיעים להחלטה לא נכונה, נוצר בלגן גדול".
האם אתה מבקש למלא תפקיד בשיקום עזה, שאלתי.
"תרשה לי לתקן אותך", אמר. "לא תהיה יותר הפרדה בין עזה לגדה. ממדי ההרס דורשים שכל אחד יתגייס. אני מוכן לתרום את חלקי".
אתה לא חושש, שאלתי, שכל פלסטיני שייקח אחריות על עזה יואשם בשיתוף פעולה עם ישראל?
"לא", אמר, "בתנאי שזה ייעשה בדרך שתשרת את האינטרס הפלסטיני. אם ישראל תיסוג, ותקום מסגרת פוליטית שתחתור ברצינות להקמת מדינה ולא תסתבך בשטות שקרויה תהליך השלום – התשובה היא לא. אם הדברים האלה לא יקרו, הכישלון יהיה מובטח. אף אחד לא ירצה לקחת על עצמו את התפקיד.
"שיקום עזה הוא משימה קשה גם בלי נוכחות ישראלית. עם נוכחות של הצבא היא בלתי אפשרית.
"ב־2005, בזמן מה שאתם קראתם 'התנתקות', לא התנתקתם באמת מעזה. הצבא נערך מחדש – זה הכל. המשכתם לשלוט בקרקע, בים ובאוויר. מאוחר יותר הטלתם על עזה מצור. גם בלי נוכחות של חיילים ישראלים עזה הייתה שטח כבוש".
אתה פוליטיקאי מנוסה, אמרתי. אתה יודע שבעיות הביטחון של ישראל אמיתיות. הדאגה שמא זוועות 7 באוקטובר יחזרו מדירה שינה מעינינו. היא חריפה במיוחד אצל תושבי העוטף.
"אני מבין", אמר. "אבל לישראלים יש אחריות מסוימת למה שקרה. אתם מדברים עכשיו על מדיניות שלום שהייתה לכם וכשלה. זאת לא אמת. הייתה לכם מדיניות של הפרד ומשול.
"ממשלות המערב נתנו לכם את הכוח למנוע הקמת מדינה פלסטינית. ברגע שהסכימו שפתרון שתי המדינות יבוא רק באמצעות משא ומתן ישיר, העניקו לישראל את הווטו. הקמת המדינה עברה להכרעה בפוליטיקה הישראלית הפנימית".
האם אתה מתנגד למשא ומתן ישיר, תהיתי.
"אני תומך במשא ומתן ישיר", השיב. "יש הרבה נושאים קריטיים שצריך להסכים עליהם, אבל מדינה קודם, משא ומתן אחר כך: צריך ליישר את השולחן. השינוי בנושא הזה קורה עכשיו. דיפלומטים מערביים, כולל היועץ המשפטי הבכיר של משרד החוץ האמריקאי, כבר לא מדברים על פתרון שתי המדינות אלא על מדינה פלסטינית".
האם מרשים לך לחזור לרמאללה, שאלתי.
"בתיאוריה כן", אמר. "אני יכול להגיע לגדה המערבית. אבל יש שם כמה אנשים... אני לא מאמין להם. יש לנו ניסיון עם טיפוסים כאלה בכל העולם. אני לא מוכן לקחת את הסיכון".
3 צפייה בגלריה
yk13812044
yk13812044
לא תקלל: הלוי
(צילום: דובר צה"ל)

מכתב מהמפקד

הרמטכ"ל הרצי הלוי פירסם ביום שלישי איגרת למפקדים בצה"ל. "דף קרבי מס' 4", זאת הכותרת. כותרת המשנה: "אתגרים פיקודיים במלחמה ארוכה".
זהו מסמך יוצא דופן בסוגיות שהוא מטפל בהן, בעולם הערכים והרגש שהוא חושף ובאיכות הניסוח. על פי רוב, דפים קרביים הם עזרים בסיסיים להרמת המורל ולניפוח החזה. קוראים אותם מסימן קריאה לסימן קריאה. הלוי בחר בדרך אחרת. להלן ציטוטים נבחרים.
"אני כותב לכם מה שהייתי כותב לעצמי בפנקס לו הייתי מג"ד או מח"ט", כתב. הסעיף הראשון נקרא מלחמה ארוכה וצודקת – "דרך ארוכה מחייבת התבוננות רחבה, מעבר לכוונות ולתצ"א. בכל מהלך עלינו לברר היטב מה המטרות וכיצד נממש אותן באופן מיטבי".
הסעיף השני נקרא ערכים בלחימה. "בפרשת קדושים מופיעה המצווה 'לא תקלל חירש'. תמוה מדוע לא לקלל, שהרי החירש איננו שומע. התשובה פשוטה – כשאתה מקלל, אתה מקלל את עצמך. אנו נוהגים כבני אדם ושומרים, בניגוד לאויבינו, על צלם אנוש. עלינו להקפיד שלא להפעיל כוח היכן שלא נדרש, להבחין בין מחבל לשאינו מחבל, לא לקחת דבר שאינו שלנו – מזכרת או פריט אמל"ח – ולא לצלם סרטי נקמה.
"איננו במסע הרג, נקמה או רצח עם. באנו לנצח ולהכריע אויב אכזר הראוי להפסד מר. לא נשגה ונאפשר לו הישג בזירה הבינלאומית. לוחם אמיתי הוא זה שערכיו אינם מתגמשים מול מציאות מאתגרת".
הסעיף השלישי נקרא תחקירים. "את התחקירים נבצע לאור חמישה ערכים מובילים: אמת, ענייניות, שקיפות, אחריות ורעות".
הסעיף הרביעי נקרא לכידות ומסגרת: הוא עוסק בתופעה שמעטים מודעים לה – נפקדות של חיילים מהמלחמה. "הגיעה העת לעסוק בנפקדים ולהחזיר אותם למעגל הלחימה. אנו זקוקים לכל לוחם ולוחמת, ואם יעלה הצורך, נטפל בהם באופן משמעתי. לצד זאת עלינו לזכור שבעקבות המלחמה ונקודת הפתיחה שלה, שהיו בה אירועים חריגים וקשים, משרתים רבים עשויים לחוש מצוקה וחרדה. היעזרו בגורמי מקצוע כשנדרש. זכרו את מחויבותנו לאלה שנפגעו בגוף ובנפש. העניקו לכל אחד ואחת מהם את התמיכה ואת הטיפול שלהם הם זקוקים".
הסעיף החמישי נקרא משפחות שכולות: "הקפידו להגיע אליהן בכל עת שתוכלו. אם יעלה בידכם, גם שיחת טלפון בהפוגה בקרב, חשיבותה רבה. עלינו להכיל את דברי הביקורת ולהמשיך להגיע בהתמדה. בזמן שחלף משפחות רבות עסקו בפרטי הנפילה של יקיריהן. הכנות והשקיפות יצמיחו אמון – כזה שיקשה עליכם לשקמו אם לא תגיעו מוכנים לביקור הראשון".
הרמטכ"ל נוהג לקרוא ל־7 באוקטובר "החור השחור". מה שקרה ולא קרה לפני אותו יום נטבע בבשרו – בעצם, בבשר כולנו – עד יומו, עד יומנו האחרון. אבל הדרך שבה יצא מהחור השחור מרשימה ביותר. הוא מנהיג את הצבא באומץ, בשכל ובאחריות. "לוחם אמיתי הוא זה שערכיו איתנים ואינם משתנים לפי כיוון הרוח", כתב בדף הקרבי – כתב וביצע.
לא רוצים אחדות
סקר שנערך באמצע פברואר עבור מרכז אקורד באוניברסיטה העברית, באמצעות החברות IPANEL ואסקריא, הציג שאלות בשלוש סוגיות שמפלגות את החברה הישראלית: המדיניות בשטחים, הרפורמה במערכת המשפט ויחסי דת־מדינה. הנתון המעניין ביותר בסקר נוגע לאחת המילים המקודשות ביותר בישראל של החודשים האחרונים: אחדות. הלוחמים, מקצה חאן־יונס ועד לראש החרמון, קוראים לאחדות. יש אפילו ארגון של לוחמי מילואים, 2024 שמו, שהפך את האחדות למטרת העל שלו.
ליבי עם האנשים האלה: ארבעה חודשים הם חיו בתנאים לא פשוטים, בשירות המדינה, לפעמים בסכנת חיים. הם דבקו זה בזה וסמכו זה על זה. ההפגנות ההמוניות, בעד ונגד ההפיכה המשטרית, נראו להם פתאום מגוחכות, מופקרות. נתאחד וגמרנו.
זאת ההרגשה האותנטית מול אויב. אבל כשבודקים אותה לעומק רואים כמה הקרום דק.
בסקר שאלו איזה מהעמדות הבאות עדיפה בעיניך – שמירה על מערכת משפט עצמאית או אחדות בעם. 60 אחוז ממתנגדי ההפיכה המשפטית השיבו שעדיפה השמירה על מערכת משפט עצמאית. רק 13 אחוז השיבו שעדיפה אחדות בעם.
אותה שאלה הוצגה לתומכי ההפיכה. 46 אחוז השיבו שהם מעדיפים רפורמה משפטית על אחדות העם; 21 אחוז השיבו שהם מעדיפים אחדות.
שאלה דומה הוצגה בסוגיית דת ומדינה. איזו עמדה קרובה יותר לעמדתך, נשאלו בעלי דעות ליברליות. 56 אחוז העדיפו קידום צעדים כמו שוויון בנטל ותחבורה ציבורית בשבת. 14 אחוז בלבד העדיפו אחדות בעם.
בקרב אלה שתומכים בחקיקה דתית הפער היה קטן יותר, אבל קיים: 31 אחוז העדיפו חקיקה דתית; 28 אחוז העדיפו אחדות בעם.
הסוקרים הציבו היפרדות מהפלסטינים מול התיישבות בשטחים וריבונות על הארץ כולה. 52 אחוז מתומכי ההיפרדות העדיפו את השקפת עולמם על אחדות; רק 18 אחוז העדיפו אחדות; 58 אחוז מתומכי ההתיישבות והסיפוח העדיפו את השקפת עולמם; 16 אחוז העדיפו אחדות.
במילים אחרות: אחדות היא פלטפורמה, כלי נוח של ארגוני מחאה מימין ומשמאל ושל פוליטיקאים, בדרך אל העימות שיגיע. אפשר לשיר על אחדות; אי־אפשר לקיים אותה.

פטריוטים, דוז פואה

לא מעט ישראלים מתבלבלים בחודשים האחרונים בין אהבת המולדת לתקיעת אצבע בעין. יש ישראלים שחושבים שלצעוק "שמע ישראל" במערכת כריזה של מסגד זה פטריוטיזם צרוף; יש ישראלים שחושבים שאם ימחקו את המילה "טורקי" משקית הקפה השחור שלהם, ארדואן יבקש סליחה. כל מחווה כזאת זוכה לתהילה ברף הנמוך של השיח ברשת החברתית. זאת המטרה: אהבת המולדת היא רק סיפור הכיסוי.
האירוויזיון מתקיים השנה במאלמו, שוודיה, עיר רווית מוסלמים. ספורטאים ישראלים שהתחרו שם הרגישו שחייהם בסכנה. הפעם המפגש אמור להיות קשה עוד יותר, גם על רקע האירועים בעזה, גם בגלל תשומת הלב התקשורתית לאירוע. יש מדינות שהיו מעדיפות שידיחו את ישראל מהתחרות. בינתיים זה לא קורה.
תאגיד השידור בחר לאירוע שיר שמילותיו מתייחסות לטבח ב־7 באוקטובר. יותר מדי פוליטי, פסקו הפקידים באיגוד השידור האירופי. שנו את המילים. לא נשנה את המילים, השיב התאגיד הישראלי. אתם לא תגידו לנו. אנחנו ישראלים. יש לנו גאווה לאומית.
האירוויזיון הוא אירוע פופ תעשייתי, מושקע מאוד, מוגזם מאוד, אהוב במיוחד על הלהט"בים. המילים, הלחנים והביצועים נקבעים על פי נוסחה שמיועדת להשיג את מרב הקולות. אמנות גדולה אין כאן, גם לא אמנות קטנה. אם המזמין לא אוהב את המילים, משנים את המילים.
הפטריוטיזם הוא מקלטו של הלוזר. בתאגיד השידור הישראלי כנראה הבינו שהנאה לא תהיה להם מההשקעה בהופעה באירוויזיון. ירוויחו לפחות את אהבת הישראלים ברשת החברתית. הם פטריוטים כמו ששדרני ערוץ 14 פטריוטים. פטריוטים עאלק.