בעל בית // רן גלוזמן } לוקוס } 184 עמ'
עד כמה חזקה המציאות? עד כדי כך שאת רומן הביכורים של רן גלוזמן 'בעל בית', שסביר להניח שנכתב לפני 7 באוקטובר, מתבקש לקרוא כאלגוריה לאירועי השבת השחורה. ומדוע לא בעצם? סיפור המסגרת מבקש זאת: משפחה תל־אביבית צעירה ופריבילגית נתקלת לפתע בזר המבקש לפרוץ לדירתה באלימות ולפרוע את הסדר הטוב. מפתה מאוד להתמסר לקריאה הזו אבל אני מבקש להתרחק ממנה, גם בגלל המובן מאליו, אבל גם בגלל שגלוזמן, כך נראה, מנסה לומר משהו עמוק ורחב יותר, כזה המתעלה מעבר לקונטקסט מסוים או לנקודה מסוימת בזמן.
לגלוזמן יש עניין עם זרים שמערערים באופן טבעי את מה שהיה קודם לבואם. כך קורה גם בספרו הקודם 'האורחת', בעיקר בסיפור הראשון. העניין עם הזר או הזרה הוא לא רק ההתנגשות החזיתית עם השגור והמוכר, אלא גם מה שההתנגשות הזו מעלה לפני השטח והוסתר היטב תחת השטיח הכבד של התרבות, של הנראות. דרך עיניו של הזר אנחנו מבינים שהמערכת שברירית הרבה יותר ממה שדמיינו, שמשב קל, פגיעה בנקודה הנכונה, מפרקים את המבנה כאילו היה מגדל קלפים ולא סט של ערכים העוברים מדור לדור בקשיחות שלעיתים נראית הרמטית, כוח טבע, שאין מהם יציאה.
הזר ברומן הזה הוא הבן של בעל הבית הקודם, שבו גרים כעת הגיבור, שדרך עיניו נפרסים האירועים, אשתו הילה והבן עידו. מה רוצה הזר? לפלוש אל הבית ולהחזיר את אבא שלו מן המתים. הוא מעורער נפשית, עזוב, מלוכלך ואלים. הוא שובר את דלת הכניסה של הבניין, מחרבן במדרגות ומאפר על השטיח בחדר הילדים, הוא לא כל מה שהגיבור הוא — מבוסס, בעל נאמן, אבא מסור, שכיר במשרד אדריכלים. גלוזמן, אם כך, מותח את הקו הספרותי המוכר בין התרבות ובין הפרא. והוא עושה עם האלמנט הזה דבר מעניין — ממקם את הדמויות שלו בקצוות המנעד הזה. התרבותי הוא תרבותי מאוד, מודחק; והפראי הוא פראי מאוד, פרום וגרוטסקי. ומכיוון שמדובר בקצוות, הרי הם קרובים להפליא זה לזה, הם המראה העכורה זה של זה וההוכחה, הקיומית, שלא מדובר בבחירה אלא באקראיות, שבעצם המופע של המוכר אינו שונה במהותו מהמופע של הזר, רק המסכה שונה, מתחת לכל זה רוחש אותו יצר הישרדות, אותה תשוקה מינית, אותה אלימות.
זה גם סיפור על גבריות קלאסית, סטרייטית, שבית הגידול שלה מוכר לעייפה: האב הקשוח שאינו מרוצה מכלום, המצפה מהבן להתקדם בעבודה ולא להראות רגשות הנתפסים כנשיים, שהשפעתו מרחיקת לכת על אף הרעילות המובנית שבה. כך מכונן הגיבור את עצמו, את הגבריות שלו, הוא מביט על עצמו כעל גבר טיפוסי (אני פחדן יחסית לגברים אחרים), הוא מדמיין את המבט של אשתו עליו (אתה לא מספיק גבר) והוא עושה סקס כמו גבר (העיקר לגמור). המעגל הסגור הזה מוביל רק למקומות קשים: תסכול, בלבול, אומללות. דרך נקודת המבט הזו, הקיום של המספר הוא מלחמה תמידית, כולם חשודים, ותפקידו העיקרי הוא להגן על הבית, על אשתו והילד, מפני זרים. ואף יותר מכך, להגן על הסדר שאותו הוא תופס כטבעי, הגם שזה מאמלל אותו. אכן, כל המשפחות האומללות, מתברר, דווקא דומות זו לזו.
רומן הביכורים של גלוזמן כתוב במיומנות ובכישרון אבל אינו נטול פגמים. כתיבתו הנטורליסטית משרתת רוב הזמן את האימה הדופקת בלב הספר. בכל זאת, הנטייה שלו להסביר פעולות ולחשוף את התובנות של המספר עובדת לרעתו. לדוגמה, בסצנה של מין אוראלי המופרעת על ידי הילד הוא כותב, "כאילו אין מעבר יותר טבעי מלהחזיק את הזין שלי בפה שלה ולשאול את הילד שלך בקול ענוג למה אתה בוכה ומה קרה בחלום הרע".
מדוע יש צורך בתוספת הזו? הרי הפעולה עצמה מכילה בתוכה את האבסורד. ניתן היה לשייף עוד את הטקסט, בעיקר בשליש הראשון של הרומן. יש גם סצנות רבות המבקשות את ההקצנה האירונית או מימוש הפוטנציאל הקומי שלהן, ונשארות ברצינות הלעיתים מכבידה המאפיינת את הטקסט. מעל לכל זה מרחפת השאלה: מדוע הם אינם עוזבים את השכונה הגרועה הזו, פלורנטין, שברור שאינה מקום טוב לגדל בו ילדים? תשובה מניחה את הדעת אינה מסופקת בגוף הספר ולכן אני נדרש כאן דווקא לאלגוריה. הם אינם עוזבים כי הם אינם מאמינים שמשהו רע יכול לקרות להם. הם, החיים בצד הנכון, שתחושת הביטחון טבועה בהם מילדות, שעשו את כל הצעדים הנכונים כדי שחייהם יהיו נוחים וחסרי דאגות, דווקא להם זה יקרה? ובכן, כן, דווקא להם. כמו תאונה המתקרבת אליך במהירות ואתה אינך מבחין, או לא רוצה להבחין בעוצמתה האלימה והמחרבת. •
הכתיבה הנטורליסטית של גלוזמן משרתת רוב הזמן את האימה הדופקת בלב הספר. בכל זאת, הנטייה שלו להסביר פעולות ולחשוף את התובנות של המספר עובדת לרעתו
