בפריז מנסים למצוא את הנוסחה לסיום המלחמה בעזה. זאת האמת מאחורי מכבסת המילים של עסקה הומניטרית לשחרור החטופים. ארה"ב ושותפיה למאמץ, מצרים, קטאר ואחרים, מציעים לצד הישראלי פיתויים שונים - העיקרי שבהם הוא נרמול היחסים עם ערב־הסעודית ומימון סעודי לשיקום הרצועה. בדרך להסדר, אנחנו נדרשים להסכים להפוגה ארוכה במלחמה שתעניק זמן להתאוששות שלטון יחיא סינוואר וחבורתו ברצועה. במילים אחרות, בשלב הנוכחי המחלוקת האמיתית בשיחות לא קשורה במספר האסירים שישוחררו, אלא בחזרה למציאות הקודמת, בשינוי אחד מאוד משמעותי - אנחנו קרענו לחמאס את הצורה באופן שלא לגמרי הופנם בתודעה שלנו. לפי שעה, והדברים חייבים להיאמר בזהירות וביושר, גם בצד הישראלי, אין נכונות לשנות את הרכב ההנהגה כפי שהיה מתחייב אחרי 7 באוקטובר. להבדיל אלף אלפי ההבדלות, גם נתניהו לא מתכוון לגלות אחריות ולפרוש. הוא מתכוון לאושש באמצעות ההסדר שמציעים האמריקאים את הישארותו בראשות הממשלה או כפי שאמר - "בחירות יתקיימו בעוד שנים אחדות". זה כל הסיפור.
"היום שאחרי" שמציע נתניהו הוא היום שהוצע בשנות ה־70 על ידי יועצים לענייני השטחים שביקשו למסור את ניהול חייהם של הפלסטינים לראשי חמולות שקראו להם אגודות הכפרים. לא צריך להיות מומחה בתחום כדי להגיע למסקנה שאין קונים להצעה הזאת, לא אז ולא היום. נתניהו דבק למעשה ברעיון שהביאו אותנו עד הלום - אין ישות פלסטינית, אין לה זכות קיום למדינה עצמאית שתתקיים לצד ישראל. במילים אחרות, תכינו את הנכדים ותסבירו להם שהרצועה מחכה להם - הם ישרתו שם, וככל הנראה, אם ממשלת הימין תישאר על מקומה, הם גם יידרשו לאבטח את הגרעינים התורניים שיחזרו לגוש קטיף.
עמיתי נחום ברנע כתב בסוף השבוע שהרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט רושמים בפנקס שורות קטן את תובנותיהם, שאחר כך הופכות לתוכנית פעולה. ליבי ליבי על השניים. ההישגים שלהם בממשלת נתניהו דלים. זה לא ענייני להציע להם להישאר או לפרוש, אלא רק לומר להם בפשטות: חבל, תסתכלו במראה. לעומתם, ברנע מצטט מהפנקס של הרמטכ"ל הרצי הלוי שכתב באיגרת למפקדים בין היתר: "לוחם אמיתי הוא זה שערכיו איתנים ואינם משתנים לפי כיוון הרוח". גם ליצחק רבין היה פנקס. הוא הסביר בו שחתם על הסכמי אוסלו משום שהכיר במגבלות הכוח של צה"ל. לבסוף שילם בחייו על תפיסת עולמו. עוד הוא כתב: "בגיל שבו פורחות אהבות ראשונות, בגיל בו חוקרים התלמידים את מסתורי התנ"ך ונפלאות המתמטיקה, בגיל שש עשרה שמו בידי נשק בכוונה להגן על עצמי ולצערי גם כדי להרוג". כך נולד מנהיג. לפי שעה גנץ ואיזנקוט מתנהלים כאילו הם נקראו לשירות מילואים בממשלת נתניהו.
ושוב, בסוף השבוע, אחרי שקראתי בעיתון זה את הרשמים של דב איכנוולד שהצטרף לעמיתנו רון בן ישי ונכנס עם חיילי הנח"ל לעומק הרצועה, נזכרתי בדברים שאמר הגנרל דאגלס מקארתור בנאום בקונגרס ש"חיילים זקנים לא מתים, הם נמוגים". איכנוולד ניחן בעיניים חדות ובלב שפועם בחוזקה עם הלוחמים. בכתובת גרפיטי שראה נכתב: "מיליון זבובים לא טועים, עזה זה חרא". ואני לגמרי מסכים עם הקביעה שלו: "זאת לא נקמה, זהו השיעור שאנחנו חייבים ללמד אותם".
נהג מונית שהסיע אותי סיפר שהוריו עלו מעיראק ואביו דורש ממנו למסור להנהגה שרק פצצת אטום על הרצועה תשחרר אותנו מהצרה הזאת. בספרו "אני ולא מלאך" כותב אלי אליהו שיר "מתחת לפני האדמה": "ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדד מתה, ולא נותרה אלא המוזיקה שהיה אבי שומע בתחנות הבושה, כשהמתין בחניון התת קרקעי לקחת אותי אל צבא העם בדרכו לעבודה. ולא אשכח לעולם את עצב ידו המגששת אחר העברית, להחליף מהר, לפני שיוצאים ועולים מעל פני האדמה". כולנו נושאים על גבינו עבר ואין מקום לבושה.
בדרך להסדר, ישראל נדרשת להסכים להפוגה ארוכה במלחמה שתעניק זמן להתאוששות שלטון יחיא סינוואר וחבורתו ברצועה