יש את המקצוענים האלה, לפעמים בטופ של הטופ, שרק אחרי שהם פורשים מכדורגל אתה קולט שוואלה, הם לא באמת אהבו את המשחק. כל האירוע היה בשבילם, ובכן, מקצוע.
איך אתה יודע? הם מיד מתנתקים מכדורגל. אפילו לא סטנגה מתחת לבניין. אפילו לא כדורגל שולחן או פלייסטיישן. מאמצים תחביב חדש. חוות נמלים או משהו. יום אחד הם פה, ויום אחרי, פוף, מה להם ולכדורגל.
דרגה מעליהם יש את הכדורגלנים, שבשבילם המשחק הוא קודם כל אהבה. הם יכולים להיות הכי גדולים שיש. יוסי בניון כזה. ערן לוי. כאלה שמושכים את הקריירה. לא בשביל התהילה (לפעמים זה על חשבון התהילה), אלא כי החיידק לא מאפשר אחרת.
הבאים בתור הם החובבנים, שלא רק שלא רואים שקל מכדורגל. הם משלמים על האהבה הזו. בכסף, בזמן, בבריאות. חצי גוף תחבושות, נראים כמו מחסן מבולגן של איברים, ובכל זאת תמצא אותם במגרש. בשלג, בחמסין.
כל הפירוט הזה הוא לא כדי שנתחיל לריב מי יותר אוהב כדורגל, ואנשים יפתחו אלבומי תמונות, יציגו הוכחה מגיל תשע, שהקפיצו כדור בסחנה. זה כדי לומר שמעל כל דרגות האהבה למשחק, יש אחת נוספת. קוראים לה צדוק חממי. הנפוליאון של בית"ר עזרא שהלך בשבוע שעבר לעולמו. האיש שפסל בדמותו, לא לשכוח את השפם, צריך להופיע בהיכל התהילה של הכדורגל הישראלי.
ב־1954, לפני 70 שנה, הוא הקים את בית"ר עזרא שלו בדרום ת"א. השנים נקפו, השפם של חממי שהתחיל בשחור, הלך ונהיה לבן, והוא עדיין היה שם. על אף כתבות הצבע פה ושם על האיש ופועלו, לא הייתה שום תהילה בעשייה של חממי. ליגה ג' זו לא הפסגה של הספורט. זו התחתית. פעם בשנה אתה מתפלל לדלג שלב בגביע, כדי להפוך איכשהו לסינדרלה, ובשאר הזמן כאבי ראש. ועשייה סיזיפית. וניסיונות למשוך עוד עונה. וזהו.
להיות יו"ר של קבוצה בליגה ג' זה לא לעמוד בראש מועצת מנהלים. אתה מנהל, ומאמן, וחובש, ואפסנאי, וכובס.
אז מה בכל זאת היה שם, אצל האיש שהשאיר את מפעל החיים חסר התקציבים לנכדים לפני כעשור? שליחות בתחום הכדורגל. אמיתית כזאת, הכי מלמטה, נטולת אינטרסים. וחינוך. כי ברור שאחד שהיה רס"ר בצבא הוא קודם איש חינוך. ובסוף גם מסר.
צדוק חממי, איש שכונת התקווה, שהספיק לעשות עוד הופעה על המגרש בגיל 79, שגם היום רשום בהתאחדות כחבר הנהלה, שמת בגיל 93, עזב עם מסר.
נוח על משכבך, נפוליאון של ליגה ג'. סמל האהבה למשחק.
