את הודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על עלייה במספר היורדים מהארץ קיבלתי מחבר ישראלי שחי בארצות־הברית כבר שני עשורים. לא, זה לא תחום עיסוקו, הוא דווקא עוסק בדיני תאגידים, אבל איכשהו הוא תמיד יודע הרבה לפניי על כל דבר שקשור לישראל. הפעם, כאמור הייתה זו ההודעה שקצב הירידה מהארץ התגבר משמעותית בשנתיים האחרונות. "עצוב אך צפוי", הוא הוסיף. אכן עצוב, מממוצע של 40 אלף יורדים בשנה בעשור האחרון, קפצנו ל־60 אלף.
מספר צפירות הרגעה: ראשית, הלשכה שינתה את שיטת הבדיקה, מגישה שלפיה רק מי שלא נכנס לישראל פעם אחת בשנה נספר לגישה שמאפשרת ביקורים קצרים ליורדים בלי שמעמדם ישתנה. השינוי העלה משמעותית את מספר היורדים. שנית, מספר זה לא מקזז את מספר העולים לארץ שמנגד (שגובר בשנתיים האחרונות), כך שהשורה התחתונה קטנה הרבה יותר. ושלישית, כך היה תמיד. ההיסטוריה הישראלית, שפיארה (בצדק) את העליות הגדולות, העלימה במתכוון את הירידות הגדולות שלצידן. כך, למשל, מאז העלייה הראשונה ועד להקמת המדינה ירדו מהארץ קרוב ל־14 אחוז מכלל היישוב. עד כדי כך שהיה שלב שהג'וינט אפילו הציע לפתוח משרד להכוונת יורדים שיסייע להם (יוזמה שנשללה בחריפות על ידי הנהגת היישוב, שכינתה את הג'וינט "מוסד הרוצה בחורבננו"). במידה פחותה בהרבה זה גם מה שקרה אחרי מלחמת יום כיפור (מה שהביא את רבין לכנות את היורדים "נפולת של נמושות"), ובמקרים נוספים. בהשוואה לעבר, היקף הירידה הנוכחית (0.6 אחוז מכלל האוכלוסייה) זניח. ואגב, כבר אז כל יורד היה משוכנע שהוא פתית שלג ייחודי ועם לכתו המפעל הציוני יקרוס.
אלא שהפעם חברי מייצג תופעה אחרת שגורמת לתחושה הציבורית השונה. היורדים הם אלה שמפיצים את מעשיהם ברבים. שלא כמו יורדי העבר, שהעדיפו להצניע את מעשיהם (כמו שעשו עד לא מזמן בעזרת הביטוי הנייטרלי לכאורה "רילוקיישן"), לאחרונה כל מי שבוחר לרדת שולח לכולי עלמא כתב אישום זועם ומפורט נגד המדינה שהם עוזבים: כמה הכל פה דפוק וחסר סיכוי. התחושה היא שיורדי ההווה עוזבים את הבית הלאומי בטריקת דלת כה עזה, כדי שכולנו נחוש בלכתם.
אפשר לכעוס על חוסר הרגישות של האנשים הללו כלפי אלה מאיתנו שמתעקשים להישאר ולהמשיך להיאבק כאן, אבל אפשר גם לשמוח בטקסי ההספד הפומביים הללו. הם מלמדים על מחויבות אמת. הצורך שקירות הבית המשותף יזדעזעו מרעש טריקת הדלת אחריהם מלמד עד כמה אכפת להם מהבית ומיושביו. כנראה משום כך, אותו חבר ניו־יורקי שפירסם הישגים מקצועיים מרשימים באנגלית אמריקאית ממשיך לרדוף כל הזמן אחרי הכרה בשפה העברית. הוא גם ממשיך להיצמד לחדשות פה ולהתעצבן מהן, הרבה יותר מרמת הרגש שמעוררות בו החדשות המקומיות. גם דודי, שחי בשווייץ כבר מעל ל־50 שנים, מתבייש בישראל וכועס עליה פעמים רבות מדי; לעומת זאת בשווייץ הוא כמעט אף פעם לא מתבייש - ולא מפני שאין על מה. אותי זה תמיד שימח. רק מדינה שמכאיבה ללב היא באמת בית. של דודי, של חברי ושל כל אלה שמבקשים עתה שנשגיח בעזיבתם הזועמת. והלבבות הללו ישיבו אותם אלינו, שהרי בסוף גם להם אין באמת שום ארץ אחרת.
הצורך שקירות הבית המשותף יזדעזעו מרעש טריקת הדלת אחריהם מלמד עד כמה אכפת ליורדים מאיתנו