בשבוע הראשון למלחמה, עדי כהן הזמינה חמישה כרטיסי טיסה לקפריסין. "חברה שלי, שגרה שם בבית עם בריכה, התחננה שנבוא אליה לחודש, עד יעבור זעם, ונכנעתי ללחץ", היא מודה באשמה. "יום לפני הטיסה הרגשתי אבודה. בדרך כלל, אחרי שבן אדם מגיע להחלטה, הוא חש הקלה מסוימת. אצלי זה היה להפך, הלחץ רק גבר. צילצלתי, ביטלתי את ההזמנה, אפילו לא ביקשתי זיכוי, וברגע שהמזוודות חזרו למקומן באה לי ההקלה".
כהן (43) ובעלה אלי פרי, שחקן ואיש עסקים, פלוס שלוש בנותיהם – ליה (12, "תכף בת־מצווה") מאיה (10) ושי־לי (2.5, "הסוכרייה על מקל שלי") – העבירו את המלחמה בממ"ד של דירת הגג שלהם ברמת־גן ולדבריה, הבנות יודעות הכל. "בשום שלב, אלי ואני לא ישבנו לדון בשאלה האם למדר אותן או מה לגלות להן", היא מספרת. "נקודת המוצא שלנו הייתה שהן חיות איתנו, בבית שכל הזמן רואה חדשות, ואין דרך להסתיר מהן את הזוועה. היום, חמישה חודשים אחרי, כשאמהות בשכונה מתגאות בעובדה שהן הצליחו להרחיק את ילדיהן מהתופת, זה נשמע לי כמו היתממות. לפעמים בא לי לנער אותן ולהגיד להן, 'הלו, תתעוררו, הילדים שומעים את השיחות שלכן, ואת מה שאתם לא מספרים הם קולטים מחברים לכיתה'.
"ליה ומאיה שאלו אותי איך זה ייתכן שאנשים נחטפו מהמיטות שלהם ועניתי שזה העולם שבו אנחנו חיים עכשיו", היא אומרת, ולפתע עיניה מוצפות בדמעות. "בשבועיים האחרונים אני אמוציונלית נורא ובוכה ללא הפסקה", היא מתנצלת, "מדאגה לילדים שבשבי. הם נחטפו וגם אנחנו, האזרחים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, חטופים על ידי ממשלה מטורללת שתהרוס אותנו לדורי דורות. איך אני יכולה להסתיר את זה מהבנות?"
יצאת להתנדב?
"כן, היה לי חלק בארגון קבלת שבת לנשים שפונו מכפר עזה, בקאמרי. כמה דקות לפני שהגיע תורי לעלות לבמה יצאתי החוצה, לסיגריה, ופגשתי אישה לא מוכרת. שאלתי אותה 'את מההפקה?' והיא ענתה, 'לא, אני מכפר עזה' והתחילה לשפוך. הקשבתי לה בעיניים פעורות, וכשקראו לי לבמה כיביתי את הסיגריה ורצתי, אבל הקול לא יצא לי מהגרון. הלם. בחיים לא קרה לי דבר כזה. מגיל אפס אני שרה. כבר חשבתי שזהו, הלך עליי. בדרך חזרה הביתה עברתי בכיכר החטופים, מישהו מהמארגנים קלט אותי וסימן לי משהו כמו 'את לא תתחמקי' וכשלקחתי את המיקרופון שרתי במשך חצי שעה".
את נעזרת בזריקת אומץ כדי לדבר פוליטיקה?
"לא", היא מנערת את התלתלים ושולפת סרטון מהסלולרי. בשבוע שעבר, בווינה, כשנקלעה להפגנה פרו־פלסטינית, היא הייתה היחידה שצעקה באנגלית מה עם החטופים. "אנחנו חיים במציאות שבה אי־אפשר שלא להתבטא. אבל יש שאלות אחרות, לא פחות חשובות, שמטלטלות אותי ומרחיקות ממני את השלווה. במלחמה שאלתי את עצמי, בפעם הראשונה, האם אני אמא יותר טובה או זמרת יותר טובה".
והתשובה?
"לשיר זה משהו שבא לי מאוד טבעי, זה משהו שאני עושה מהרגע שאני זוכרת את עצמי. להיות אמא זה לא משהו שבא לי טבעי. הדאגה והחום – כן, אבל ההתמודדות היומיומית פחות. לא עובר יום בלי שאני נעזרת באבא גוגל".
שני שחקנים בבית
20 שנה עברו מאז העונה השנייה של "כוכב נולד", בה הגיעה לגמר, וכהן, שהייתה אז בת 23, שנה שלישית בבית צבי, עדיין זוכרת את הרגע שבו הראל סקעת סיפר לה שהוא עשה אודישן לאיזה ריאליטי חדש והציע גם לה להיבחן. גרי בילו, המנהל המיתולוגי, התנגד לכך בתוקף. "את לומדת תיאטרון, את תהיי הכוכבת של מחזות הזמר", טען. ביום האודישנים האחרון היא התייצבה, התקבלה ובגמר בחרה לבצע את "היי שקטה", שיר שעד היום מעביר בה צמרמורת.
"רחל שפירא. 'זה לא הגיהינום ובטח לא גן עדן, זה העולם שיש ואין עולם אחר'. כמה שמחתי כשגיל שוחט הזמין אותי להופיע בערב משיריה. לפעמים אני מרגישה שהיא מוציאה לי את המילים מהפה".
כל הדלתות נפתחו אז לפניה, אבל את אלבום הבכורה שהקליטה, במסגרת הפרס, היא החליטה לגנוז. "לא בגלל שלא אהבתי את השירים, אלא מפני שהרגשתי שלא מאפשרים לי להקליט אותם בדרך שלי. היום אני קצת מתחרטת, אולי עשיתי עוול למי שהשקיע בי. על סף יום הולדתי ה־30 השקעתי באלבום 300 אלף שקל, הוצאתי קליפים מדהימים, קראתי לו 'דרוש לי גבר', בעצתו של יובל כספין, וברור שהוא לא החזיר את ההשקעה. כישלון מהדהד".
אבל לפחות הרווחת חתן.
"מה שנכון", החיוך שלה מתרחב. "חיפשתי שחקן חתיך לקליפ של 'מי הכי יפה'. הגעתי לסמנכ"ל בית צבי וביקשתי ממנו שיראה לי את שני הגברים הכי חתיכים שלומדים אצלו. למה שניים? כדי שתהיה לי אופציה לבחירה. הוא הזמין את אלי פרי ועוד חתיך שחבל על הזמן, אבל בסופו של דבר לא בחרתי באף אחד מהם. ליהקתי מישהו מ'הישרדות' בשביל אייטם ליחסי ציבור. אלי לא כעס עליי, הוא התחיל לחזר אחריי בפייסבוק ולמזלי הוא היה עקשן. הסכמתי לפגוש אותו ערב לפני שיצאתי לטור של חודש בפיליפינים. לקחתי אותו לארוחת ערב של חברים מהקהילה, כמעט כל החברים שלי גייז, עד היום אלי הוא אחד הסטרייטים היחידים שיש לי בחיים, והוא עמד באירוע הזה בגבורה.
"כשחזרתי, אחרי חודש וקצת, הוא כבש אותי בפתיחות שלו, הוא היה שונה מאוד מהרווקים התל־אביבים שניסו להריץ עליי משחקים, אחרי חצי שנה עברנו לגור יחד, אחרי שנה הוא הציע, וארבעה חודשים אחרי החתונה נכנסתי להיריון. את מאמינה לי שהדבר האחרון שרציתי היה להתחתן עם שחקן?"
נניח.
"שני שחקנים באותו הבית זה לא בריא משום בחינה, לא כלכלית ולא תחרותית, אבל את ההחלטות שלי אף פעם לא עשיתי מהשכל, הן תמיד באות מהרגש, ולכן אני מרגישה ששפר עליי מזלי. אני נשואה לאחלה גבר. הוא אבא מדהים ובעל מדהים. זו הבחירה הכי גורלית והכי טובה שעשיתי בחיי. אצלנו אין 'הוא נתן לי לישון' או 'הוא מאפשר לי להתקדם'. אלי הוא השותף שלי בחיים, הוא תומך בכל מה שעושה לי טוב ועוזר לי לממש את עצמי. המימוש העצמי הוא חלק מהאושר שלי, האימהות לבדה לא מרגישה לי שלמה כשאין בה נדבך של קריירה".
ומבחינה כלכלית?
"אלי ממשיך לעבוד כשחקן, ומג'נגל בין הבמה לעסקים. הוא פתח סטודיו למשחק, LP, שבדרך כלל אני לא מגיעה אליו, אבל עכשיו אני מגיעה הרבה מפני שזה חדר החזרות לערב 'גדולות מהחיים' שמתבשל ליום האישה, עם אילנית לוי, אדוה דדון ורוני דלומי. ערב של העצמה נשית שכל אחת מביאה אליו את הצבע שלה. אנחנו מדברות לא רק על חיתולים ובישולים, אלא גם על נושאים שפחות מדוברים בקרב נשים כמו כסף".
לתוכנייה של הערב הזה התבקשה כהן להגיש מסמך וורד בן 20 שורות. היא פתחה בפרויקט האחרון שלה, "עוד חוזר הניגון", בו שיחקה כתרצה אתר הבוגרת, ונעצרה. איך אפשר לכמת 20 שנות פעילות ל־20 שורות? "לא הכנסתי את המפגש שלי עם אובמה, את זה ששרתי לגורבצ'וב, חוויות ונסיעות בעולם. ארבע פעמים בשבוע, לפנות ערב, אני יוצאת לעבודה".
יונה אליאן סיפרה שהיא קיבלה פטור מסיפור לילה טוב.
כהן מרצינה. אצלה זה אחרת. "אני דווקא אוהבת להשכיב את הילדות שלי לישון ולקרוא להן סיפור. קשה לי לצאת מהבית, לפעמים יש לי תחושה שאני תולשת אותן מעליי. וזה גם מקום לשאלות יותר מדי ישירות כמו 'אמא, את מי את אוהבת יותר – אותי או את העבודה שלך?' אני מסבירה שוב ושוב שהעבודה לא יותר חשובה מהן, ושאני מאחלת להן למצוא עבודה שתעורר בהן תשוקה. בשנים הראשונות לאימהות שלי הסתרתי מפניהן את העובדה שאני שחקנית וזמרת. עשיתי הפרדה מוחלטת. כשהבנות ראו שאנשים ברחוב ניגשים אליי, הן שאלו, 'מה הם רצו ממך? למה הם חושבים שאת נחמדה?' ואז הגננות גילו להן מה אמא שלהן עושה".
שיחת טלפון גורלית
לפני שבע שנים, באישון לילה, הגיע הטלפון ששינה את חיי המשפחה. "תומר הדדי, מפיק מוזיקלי שחי בארה"ב, בישר לי שבעוד שבוע הוא אמור להעלות מופע עם ג'קי אובנשו, זמרת אופרה בת 16 שזכתה במקום הראשון ב'אמריקן גוט טלנט', שחלתה ואושפזה. הוא אמר לי שיש שני מכשולים. 'אנחנו לא מורידים סולמות מפני שיש תזמורת של 40 נגנים והמופע הוא אריות באיטלקית'. התגובה הראשונה שלי הייתה 'מה פתאום? אני לא זמרת אופרה', אבל תומר טען שהוא מאמין בי. אחרי שבוע הגעתי לפלורידה עם דפים שעליהם כתבתי בעברית את ההיגוי המדויק באיטלקית.
"טסתי לבד, הייתי חייבת את השקט שלי כדי להתרכז, ולאור הצלחת המופע נפתח לי צוהר ענקי להופעות בארה"ב, בכנסים רשמיים ובאירועים פרטיים. אז החלטנו להפוך את זה לחוויה משפחתית. הוצאתי את הבנות מהמסגרות, טסנו לחודש וחצי, שילבנו את זה עם אורלנדו והיה כיף, אבל גם קשה. הגדולה אושפזה שם עם דלקת בתוספתן".
הטיסות המשפחתיות ששילבו ביזנס עם פלז'ר הפכו לסוג של שגרה, שהרחיקה ממנה את המחשבה על הרחבת המשפחה. "ביום ההולדת ה־40 החלטתי לתת לעצמי מתנה. היריון אחרון. לירון לב, חברי הטוב מימי 'הכוכב', שיכנע אותי ללכת ל'אקס פקטור לאירוויזיון', הופעתי בסוף התשיעי, סיימנו בשתיים בלילה ונסעתי ישר לחדר לידה, ויומיים אחרי שילדתי את שי־לי, כשהאיברים הפנימיים שלי עוד לא הספיקו לחזור למקומם, באתי לשיר בגמר. כן, זה היה קצת מוגזם, אבל בזה סיימתי את הרומן שלי עם האירוויזיון".
לא בוער בך להקליט חומר מקורי?
"ריקי גל, שהיא כמו אמא שנייה שלי, אומרת לי שאני חייבת להקליט, אבל אני מניחה שאילו זה בער בי באמת הייתי עושה את זה. במחזות זמר אני מרגישה שאני מביאה את עצמי לביטוי מקסימלי. בשבוע הבא אנחנו מחזירים לבמה את 'לילות ברודוויי', מחזמר של כל היוצרים היהודיים שיש בברודוויי – ויש מלא, אולי בגלל זה כל כך שונאים אותנו בעולם – שעלתה לפני המלחמה. את ההצגה המקורית סיימנו ב'נשתה, נשתה לחיים'. טענתי שבחודש החמישי למלחמה חייבים סוף אחר ובחרנו ב'אלוהים שמע קולי' מתוך 'עלובי החיים'. אני גאה להיות חלק מ'הבימה', ואני עדיין לא יודעת מה לענות לשתי בנותיי הגדולות ששואלות אותי, בנפרד, 'אמא, מתי אני אבוא לתיאטרון הלאומי לא בגללך, אלא בגללי?' דילמה. יש להן את זה. חזק".
השבוע, משתפת כהן, היא מתחילה טיפול בזריקת הרזיה. "הגעתי לשיא המשקל שלי", היא מודה. "עוד יש לי עליי שאריות מההיריון האחרון. מאוד נוח לי בתוך עצמי, אבל נמאס לי לראות את קו הבטן שעובר את קו הציצי. את מדמיינת אותי רזה וחטובה?"
