יש רגע בסדרה 'יום אחד' - אם לא קראתם את רב־המכר ההיסטרי של דיוויד ניקולס, לא ראיתם את הסרט הרפה מ־2011 והתיישבתם מול נטפליקס רק כדי להבין על מה כולם מדברים - שבו מתחיל להתגנב החשש שאולי לסיפור הזה לא יהיה סוף טוב. לא קל לקבל את זה. כל המסע, שנמשך 20 שנה ומסופר דרך תאריך אחד קבוע, אמור להסתיים כשגיבורינו מוצאים את האושר הנצחי! ופה הטריק האפקטיבי של 'יום אחד', שגם מתאים לרוח הזמן שבו שום דבר לא הולך כמו שצריך - סיפור אהבה שמצליח להתרומם מעל לגימיק או לרמת 'הולמארק', עם עיסוק בנושאים כמו הבדלי מעמדות, הרס עצמי, חרטות ועוד־ועוד החמצות. ויש גם פסקול בריטי נהדר.
הסדרות הטובות ביותר של העשור האחרון - מ'שובר שורות' דרך 'משחקי הכס' ועד 'יורשים' - הן כאלה שסירבו להיכנע לפיתוי הבינג' ושיחררו פרק בשבוע. זה מאפשר את חזרת המנהג האהוב של לעמוד ליד פינת הקפה בעבודה, או סתם מאחורי שם משתמש אנונימי באינטרנט, ולחכות יחד לפרק הבא. יש למה לחכות בחיים האלה. אבל 'יום אחד' היא עדת אופי חזקה לטובת הבינג' כאילו נוצרה מתוך הדי־אן־איי של נטפליקס. 14 הפרקים המהירים בנויים לא רק להכריח את הצופה לבלוע אותם בזה אחר זה, הם גם נכנסים מתחת לווריד וכשהסיפור מנחית את האגרוף לבטן, הבטן אכן כואבת. זה באמת כל מה שצריך לבקש מסדרת טלוויזיה, בוודאי כזו שהתחלתם לראות רק כדי להבין על מה כולם מדברים.
