נתחיל עם דיסקליימר: כולם טובים, כולם אהובים, על כולם אנחנו מברכים. וב"כולם" הכוונה היא לשרשרת הסלבריטאים הבינלאומיים שפקדו את ארצנו המוכה, זבת הדם והכאב. התסריטאי המועמד לאוסקר לי קרן ('בוראט 2'), השחקן האוסטרלי נת'ניאל בוזוליק, השחקנים האמריקאים מייקל רפפורט וברט גלמן, דברה מסינג מ'וויל וגרייס', המפיק המוזיקלי ואיש העסקים סקוטר בראון: הם עלו על טיסה לישראל, סיירו בעוטף המפויח, נפגשו עם משפחות החטופים, תמכו, חיבקו וצייצו על זה לעולם שהפנה לנו עורף. חלקם אף שבו לכאן כדי להמשיך ולתמוך, כי מה לעשות, אנחנו זקוקים לזה. הטראומה הלאומית בעיצומה, וגם אם חיבוק בינלאומי קט לא יעניק מזור, זה עדיין משהו. אדם גווע ברעב יעוט גם על פירורים.
ופה מגיע החלק הפחות נעים, כי בסופו של דבר, גם בתוך אותו חיבוק חם אנחנו מודעים לכך שמדובר בפירורים. עם כל הכבוד - וכאמור, יש כבוד - בוזוליק אינו בראדלי קופר, וברט גלמן איננו ג'ק בלאק. הרכבת האווירית של כוכבים הוליוודיים שמגיעים לתמוך בישראל לא בדיוק עולה על גדותיה באיי־ליסטרים, אלא בשחקנים עובדים בעלי נראות בינונית במונחי התעשייה הבינלאומית.
וכן, הגיעו גם ענקים כמו בראון ואגדות כמו ג'רי סיינפלד - אך סיינפלד, שלא כמו לי קרן, גלמן ורפפורט, למשל, לא חזר כדי לקפוץ להופעת אורח ב'ארץ נהדרת', או לפתוח קופה במועדון סטנדאפ, או להשתתף בקמפיין עבור קרולינה למקה ברלין. הבן אדם בא, עשה את סיבוב הזוועות, אכל שווארמה ושב לביתו מעבר לים. תמך - והלך. והסיבה, ככל הנראה, היא שלסיינפלד אין אף מניע אחר להגעתו לארץ מלבד הבעת הזדהות.
יהיה זה דבר ציני לחלוטין, מגעיל אפילו, לייחס לאותם סלבריטאים תומכי ישראל, ספציפית אלו שמגיעים פיזית ואף מוצאים מקורות תעסוקה מקומיים, מניע שאיננו הרצון לתמוך בנו בשעתנו הקשה. אבל יהיה זה נאיבי להניח שזוהי דרך חד־סטרית לחלוטין. מגלמן ועד קרן, מרפפורט ועד בוזוליק, הקשר העז עם ישראל בעת הזו מהווה סוג של נכס עבור טאלנט בעל חושים בריאים. לא רק ברמת האפשרויות בשוק המקומי, אלא גם ברמת צוהר לקהל בינלאומי שמרן ותומך ישראל - וחרישי ככל שיהיה אל מול הפרו־פלסטינים הקולניים, הקהל הזה קיים. לתמוך בישראל זו בחירה לא מובנת מאליה - אבל הפרנסה היא כורח שממנו פשוט לא ניתן להימלט.
