בכניסה לבית החולים זיו בצפת אנו חולפים ליד המקום שבו נפלה רקטה ימים ספורים קודם לכן. "למזלי, זה היה טיל נפל", אומר מנהל בית החולים, פרופ' סלמאן זרקא, "אם הוא היה חלילה מתפוצץ, היה לי כאן אירוע רב־נפגעים.
כשנשאל אם הוא מודאג, פרופ' זרקא עונה בכנות: "ברור שאני מודאג. נראה לנו שחיזבאללה שם לו למטרה לפגוע גם בזיו, כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה",
המיגון של בית החולים נבנה טלאי על טלאי. בכניסה הראשית מקדמות בטונדות את פני הבאים. סביב החלק החדש של בית החולים נבנו מיגוניות. בחלק מהמבנים חיפו את הקירות החיצוניים ואת הגגות בפלטות פלדה. האם הם ישרדו פגיעות ישירות של טילים? איש לא יודע. גם מבנה האשפוז הראשי, שהוקם ב־1973, אינו חסין מטילים. "אני לא מעוניין לספק לחיזבאללה מידע על מה ממוגן כאן ומה לא", אומר פרופ' זרקא, "אבל את תושבי הצפון אני יכול להרגיע: מחלקות קריטיות ממוגנות על פי הגדרות מיגון מגוונות ומאושרות".
מתחילת המלחמה קלט בית החולים כ־170 נפגעים, חיילים ואזרחים. אבל הטיפול שהוא מסוגל לתת להם, וגם לתושבים, חלקי ומוגבל – ולא רק מטעמי מיגון חסר. "אין כאן מחלקות קריטיות, למשל נוירוכירורגיה וכירורגיית חזה, אז אני לא יכול לספק לתושבים מענים מלאים”, מסביר זרקא, “הגיע אלינו חייל עם פגיעת ראש. חוץ מהצלת חיים ראשונית לא יכולנו לטפל בו. הוא הוטס במסוק על ידי צוות 669 לרמב"ם, אבל מה היה קורה אם היה מגיע אזרח באותו מצב? גם הוא היה זוכה לפינוי במסוק? אני בספק. הוא היה עלול למות".
לדבריו, "7 באוקטובר יצר נקודת שבר שחייבת להוביל לחשיבה מחודשת על חלוקת המשאבים בישראל ולצמצום הפערים. אני מצפה שמשרדי הבריאות והאוצר יעבירו לנו תקציבים לשגרה, וקל וחומר בזמן מלחמה".
בית החולים הממשלתי זיו הוקם לפני 110 שנים. יש בו כ־370 מיטות אשפוז ו־38 מיטות בחדר המיון הממוגן. הוא מספק שירותי רפואה לכ־300 אלף תושבי הגליל העליון ורמת הגולן וכן לחיילים ולכוחות האו"ם. מצבת כוח האדם, כמו גם המטופלים, היא פסיפס הנוף האנושי באזור: יהודים, מוסלמים, נוצרים, צ'רקסים, דרוזים ובדואים. פרופ' זרקא הוא הדרוזי הראשון שמנהל בית חולים בישראל.
מראדי מסרי (34), אחות טראומה מהכפר נחף הסמוך לכרמיאל, מספרת ש"בתחילת ההסלמה אנשים פחדו להגיע למיון, אבל בשלושת השבועות האחרונים המספרים כבר שגרתיים". סמוך למיון ממוקמת יחידת הטראומה, שכוללת ארבע מיטות בלבד, ובזמני חירום שתיים נוספות. איך מסתדרים עם המחסור? בקומבינה. מווסתים את הנפגעים לחדר מיון נוסף שנמצא במיקום אחר. יעיל? לא.
יחידת הדיאליזה הייתה מהראשונות שהורדו מקומה לא ממוגנת לקומת הקרקע. היחידה פוצלה לשני מרחבים קטנים סמוכים. באחד מהם שבע עמדות טיפול, בשני שמונה. "האמת שלא נוח לעבוד בצפיפות הזאת. גם החולים מתלוננים", אומרת לואיזה רוסטום, אחות אחראית במחלקת נפרולוגיה. מדובר ב־80 חולים שזקוקים לטיפולי דיאליזה. "נאלצנו לפתוח משמרת ערב", מספרת רוסטום, "כל השבוע אנחנו מקבלים מטופלים מהבוקר ועד 23:00".
לואיזה, צ'רקסית, עובדת 22 שנים בזיו. "הייתי כאן כשפרצה מלחמת לבנון השנייה", היא מספרת, "אז המחלקה שכנה בקומה גבוהה אבל לא התרגשנו. כיום זה אחרת. המצב מאיים". היא גרה בריחניה, מרחק של ארבעה קילומטרים מהגבול עם לבנון. "בכל לילה אנחנו שומעים בומים", היא מספרת, "זה מפחיד".
לפרופ' זרקא יש בטן מלאה על הזנחת הפריפריה, והוא יודע דבר או שניים על האופן שבו הדברים נראים ממקומם של מקבלי ההחלטות כמי שהיה פרויקטור הקורונה. מדוע בית החולים שלו מקופח? "הכסף חונה במשרד האוצר, ושם גם המחסום”, הוא אומר, “הוא זה שלא מתעדף אותנו כראוי". אבל זו לא הבעיה היחידה. "הצרה הכרונית שלנו היא היעדר תקנים", אומר זרקא, "זה דבר שמבליט את הפער בין המרכז לפריפריה. התקינה התקבעה בשנות ה־60, ומאז הרפואה התקדמה בצעדים גדולים קדימה. התקנים פשוט לא משקפים את הצורך האמיתי".
ומה יקרה אם תהיה מלחמה אמיתית בצפון? "אני סגור עם בתי החולים האנגלי והצרפתי בנצרת, שבשעת חירום ינדבו לנו שישה רופאים ועשר אחיות", אומר זרקא, "כמו כן, נעשיר את מצבת כוח האדם ברופאים שפרשו לגמלאות וברופאים שיגיעו אלינו מצוידים משיבא. אנחנו גם בתהליכים של הכשרת עוד מרחבים מוגנים". כאמור, קומבינות.
